תנ"ך על הפרק - ויקרא יג

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

אדם. תניא, תינוק בן יום אחד מטמא בנגעים, דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו, אדם כל שהוא ^אואע"פ דבמצורע כתיב (לקמן פ' מ"ד) איש, וכ"מ דכתיב איש ממעט את הקטן, אך התם בא למעט מיעוט אחר, כפי שיתבאר שם. ואמנם זהו דוקא כשנתנגע אחר הלידה, אבל אם היה הנגע בעיבור ונולד בנגעו טהור אם לא שנשתנה מראה הנגע ממראה טומאה אחת למראה טומאה אחרת כפי שיתבאר. אך ע"כ אי אפשר לומר דלשון אדם בכל מקום כולל גם קטן, דהא מצינו כ"פ דכתיב אדם ולא שייך לכלול שם קטן, כמו אדם כי יקריב מכם קרבן, וכדומה, אלא הכא נראה טעם הדבר דלא ממעטינן קטן מנגעים, ע"פ מש"כ הרמב"ן ריש פרשה זו דענין שילוח מצורע חוץ למחנה והסגירו הוא כדי להרחיק ולמנוע זוהמא וחלאה מקרב ישראל, מפני שריחו והבלו מזיק, ולכן כתיב גביה בדד ישב מחוץ למחנה, ולא כמו בשאר טמאים דכתיב ויצא אל מחוץ למחנה, ולפי"ז הלא ממילא אין חילוק בין גדול וקטן, דהיזק הנגעים שוה מנגע כל אדם, כמבואר. .
(ערכין ג' א') כי יהיה. מן הדבור ואילך ^בדרשה זו הובאה גם בתו"כ כאן ובכ"מ בפרשה זו ובפ' מצורע, והובא בר"ש ריש פ"ז דנגעים, ופרשו הרבה ראשונים, הר"ש והרע"ב שם ותוס' ע"ז ה' א' ורא"ש ור"ן בנדרים ז' ב', דהפירוש מן הדיבור ואילך – מן מתן תורה ואילך, יעו"ש. אבל לדעתי לבד שאין טעם הדבר מבואר למה דוקא מן מת"ת ואילך, עוד קשה לפי מ"ד דבשעת מתן תורה נתרפאו כל המנוגעים ומצורעים [עיין לפנינו בפ' יתרו בפ' וכל העם רואים], א"כ לא יתכן כלל שיהיה מצורע מקודם מת"ת, ולפי"ז הלא כל חידוש דין זה הוי משנה שאינה צריכה, ואין לומר לפי מ"ד במ"ר פ' נשא פ' ז' דאותן שהיו מצורעין ונתרפאו חזרו למומן במעשה העגל ואלה הוא דאשמעינן דאין מטמאין, זה אי אפשר, דבודאי אין סברא לקרוא לאלה מצורעים מקודם מת"ת, דהלא כיון שנצטרעו לאחר מת"ת, פנים חדשות באו לכאן.
ולכן לולא פירוש המפרשים היה נראה לומר דהפי' מן הדיבור ואילך הוא כמש"כ התוס' בנזיר נ"ד א' במ"ש בגמרא שם קבר לפני הדבור, דהכונה קודם שנאמרה פרשת טומאת מת, וגם כאן הכונה מן הזמן שנאמרה פרשה זו [והלשון מת"ת מיוחס בעלמא לעשרת הדברות]. וטעם הדבר י"ל משום דכיון דפרטי הנגעים צריך הכהן לידע מהותם ותכונתם מעת החילם להתהוות, ואלה שנתנגעו קודם שנאמרה פרשה זו אפשר שעד ראית הכהן אותם נשתנו בתכונתם, ולא יוכל הכהן לעמוד על אופים, ואפשר לו לטמא ולטהר שלא מן הדין.
וטעם הדיוק מלשון כי יהיה י"ל פשוע לפי פירושנו, משום דהול"ל אדם אשר בו וגו' ומדכתיב כי יהיה משמע לעתיד מעת אמירת דין זה, וגם הר"ש פ"ז דנגעים כתב כן בטעם הדיוק, אבל לפי פירושו שהבאנו אין מתבאר כלל טעם דיוק זה, שהרי מעת שנאמרה פרשה זו כבר היה לאחר מת"ת, ואיך שייך כי יהיה בעתיד, ודו"ק. .
(הוריות י' א') שאת. כיצד הוא שאת – כצמר לבן ^גואינה לבנה כל כך כמו לובן בהרת שהיא כשלג כמבואר בסמוך וכמש"כ בפתיחה סעיף ד'. [נגעים פ"א מ"א]. שאת. אין שאת אלא גבוה, וכן הוא אומר (י"עי' ג') ועל כל הגבעות הנשאות ^דר"ל מראהו גבוה מן העור, ובסמוך אות ט' נביא עוד פירוש בדרשה זו. .
(שבועות ו' ב') או ספחת אין ספחת אלא טפלה, וכן הוא אומר (ש"א ב'). ספחני נא אל אחת הכהונות ^העיין בפתיחה לפרשה זו סעיף ד' ושם מבואר. .
(שם שם) או ספחת. תניא, למה הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת, לומר לך, כשם שטפלה לשאת כך טפלה לבהרת ^וכבר בארנו בפתיחה לפרשה זו (סעיף ד') דעיקר מראות הלובן הם שאת ובהרת, והם נקראים אבות, ולהם תולדות הנקראות בשם כולל ספחת, יעו"ש. ולפי"ז קשה למה הטיל הכתוב להתולדה בין שני האבות, אחרי דהתולדה מתיחסת אל שני האבות, וכול"ל שאת או בהרת או ספחת, ועל זה משני, דבמכון סידר הכתוב כן לומר לך כשם שיש מראה טפלה [ספחת] לבהרת כך יש מראה כזו לשאת, אבל אם היה כתוב שאת או בהרת או ספחת הו"א דספחת קאי על בהרת דסמיך ליה ולא על שאת, ועוד יבואר מזה לפנינו. .
(שם שם) או בהרת. בהרת – עזה כשלג ^זר"ל לבנוניתה כשלג, ומפני כי לבנונית כזאת היא מדרגה היותר גבוה לכן קרי לה עזה, ועיין ביצה כ"ה ב'. , דאמר קרא (פ' ד') ואם בהרת לבנה היא, היא לבנה ואין אחרת לבנה ^חאין ר"ל דשאר המראות שאת וספחת אינן לבנות, דבאמת כולן לבנות הן, דאל"ה אין מטמאות כלל כמש"כ בפתיחה לפרשה זו סעיף ד', אלא ר"ל לבנה שאין למעלה הימנה היא רק בהרת ושאר המראות אינן כ"כ לבנות כמו בהרת וכמש"כ שם.
ותמה אני על סידור הכתוב שאת קודם לבהרת, והלא אחרי שלובן בהרת היא יותר לבנה מכולן הו"ל להקדים בהרת לשאת לפי ערך מדרגת הלובן, וכמ"ש בגמרא כאן בהרת עזה כשלג, שניה לה שאת. ויתכן לומר ע"פ מש"כ המפרשים דמראה שאת יותר מצויה בנגעים, ודרך הכתוב להקדים את היותר מצוי, ומה שהקדים ספחת לשאת מבואר בדרשה הקודמת. .
(שם שם) או בהרת. בהרת עמוקה, וכן הוא אומר ומראה עמוק מן העור, כמראה, חמה העמוקה מן הצל ^טר"ל שמראה נראה עמוק מן מראה העור כמראה חמה מן הצל [ובסמוך פ' ג' מבואר שרק מראה עמוקה ולא ממשה, ועיין מש"כ שם]. וטעם הדבר שמראה הלבן נראה עמוק נראה משום דעיקר כח הראיה שבעין הוא בשחור שבו, ולכן כתבו הטבעיים שדבר שחור מקבל הראיה יותר מדבר לבן, ולפי"ז כשרואה דבר לבן ושחור ביחד נראה לו כמו שהשחור קרובה אליו יותר מהלבן, וזהו הענין שמראה הלובן עמוק, כלומר רחוק. –
והנה לפי"ז אם אין מראה הלבן עמוק סימן הוא שאין הלובן לבן ממש אלא רק נראית כלבנה, משום דאם היה לבן ממש בודאי היה המראה נראה עמוק, אחרי כי כפי שבארנו הוי העמקות בחינה על אמיתת מראה הלובן, וזה פירוש הפסוק הסמוך ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה, ר"ל אם היא לבנה כזו שאין מראה עמוק סימן הוא שאין לבנוניתה לבן ממש אלא רק נראית לבנה, וכמו שיש הרבה סימני טומאה, ע' ברש"י פ' י'.
ובכן קשה עלי להבין מש"כ רש"י בפסוק ד' הסמוך ועמוק אין מראה לא ידעתי פירושו, עכ"ל. ופרשו המפרשים כונתו שקשה לו כיון שהיא בהרת לבנה אי אפשר שלא יהיה מראה עמוק, יעו"ש, והלא לפי מש"כ יתפרש הענין כפשוטו, שאם היא בהרת לבנה כזו שאין מראה עמוק סימן הוא שאינה לבנה ממש, ורק נראית כלבנה וכמש"כ, וצ"ע. ומצאתי כתוב כי בכ"י הגר"א על התורה נמצא באור לפירש"י בפסוק זה, אבל לא זכינו לאורו, ולדעתנו נראה פשוט כמש"כ.
ודע דלא רק מראה בהרת עמוק מן העור אלא גם מראה שאת או ספחת, משום דכפי שבארנו כן הוא בטבע, שכל מראה לבן נראה עמוק, מהדבר שסביבו, וכ"פ רש"י בפ' ד' כל מראה לבן עמוק הוא [ומה שנקט הגמרא זה אצל בהרת משום דבהרת היא יותר לבנה וכמבואר למעלה, ולכן העמקות בה יותר מכרחת], וכ"פ הרמב"ם פ"א ה"ו מטו"צ. והראב"ד השיג עליו וכתב דרק בבהרת אמרו כן, אבל בשאת אמרו אין שאת אלא גבוה, כמבואר בדרשה לעיל, והכ"מ נדחק לתרץ דברי הרמב"ם. ולי נראה דהרמב"ם מפרש הגמרא אין שאת אלא גבוה כמש"כ הראב"ע דענין שאת הוא לשון שריפה וכדכתיב (שופטים כ') והמשאת החלה לעלות, ונקרא כן משום שהאש טבעו להנשא למעלה, והכונה אין שאת אלא גבוה, ר"ל אין שאת אלא ענין שריפה שנתפח אותו מקום בבשר, ולפי"ז אין צורך למש"כ הרמב"ן דהגמרא סותר לפי' הראב"ע. .
(שם שם) והיה. מלמד שמצטרפין זה עם זה לפטור ולהחליט ולהסגיר ^יבסמוך יתבאר דשיעור הנגע צריך להיות כגריס, ועל זה אמר שאם היה כחצי גריס לבן כשאת וחצי כבהרת מצטרפין לשיעור אחד. וטעם הדיוק מלשון והיה משום דכתיב והיה בעור בשרו שאת או בהרת, לפי"ז הול"ל והיו, בלשון רבים, כיון דהפרטים רבים הם, ועיין בענין זה במשנה ג' פ"א דנגעים. .
(תו"כ) בעור בשרו. לרבות אפילו מקום שאין ראוי לגדל שער ^יאולולא הרבוי הו"א כיון דכתיב בפ' הסמוך ושער בנגע הפך לבן, לכן רק במקום שגדל שם שער טמא, קמ"ל. ונראה דאע"פ דסימן המחלה הוא רק בהתהפך השער ללבן כפי שיתבאר בפסוק הסמוך ושער בנגע הפך לבן, וא"כ במקום שאין ראוי לגדל שער הלא חסר סימן זה, אך משום דבמקום שאין מגדל שער אין מוכרח סימן היפוך השער ללבן, וטעם הדיוק מלשון בעור בשרו נראה משום דלשון בשרו מיותר, דדי היה לכתוב כי יהיה בעורו. .
(שם) בעור בשרו. בבשרו של נראה ^יבר"ל שאין ערך לובן המראות שוה בכל אדם, וזה תלוי בערך לובן גוף אותו האיש, שאם גופו לבן ביותר אז גם מראה היותר לבנה אין נראית אצלו כל כך לבנה כמו בגוף איש שחור, ולהיפך בגוף איש שחור נראית כל מראית לבנה, אפילו הפחותה, יותר לבנה מאשר בגוף לבן, וזה ידוע בטבע, וכדמפרש, ואשמעינן דצריך הכהן להרגיש ערך הלבנונית לפי ערך הגוף המנוגע. , מכאן אמרו (נגעים פ"ב מ"א) בהרת עזה נראית בגרמני כהה והכהה בכושי נראית עזה ^יגגרמני יש מפרשים ממדינת גרמני"א ויש גורסים גרממי"א במ"ם משום דבימי חז"ל היתה עיר כזאת סמוך למערב נהר פרת, אבל לא נראה כן מתרגום יחזקאל (כ"ז י"ד) על הפסוק מבית תוגרמה תרגם ממדינת גרממי"א, וידוע שהתוגרמים גופם שחור, וגם מדכתבו ביחד את הכושי משמע דצ"ל גרמנ"י בנו"ן, דכן איתא גם במ"ר פ' וישב עה"פ ויוסף הורד מצרימה, בכל מקום גרמני מוכר את הכושי. והנה גם מראה בהרת שהיא היותר לבנה נראית אצלו כהה, ובכושי שגופו שחור נראית אצלו ללבן גם מראה כהה, כגון כסיד ההיכל וכקרום ביצה [עיין פתיחה לפרשה זו סעיף ד'] וכמש"כ באות הקודם. .
(שם) לנגע. מלמד שהוא מצטער ממנו ^ידהנה ענין הנגעים שבכאן הוא רק שנוי מראות כמבואר לעיל, ולפעמים אפשר להיות שנוי מראה בגוף בלא כאב, ועל זה אמר דאין נקרא נגע אלא א"כ יש לו כאב ומצטער ממנו, דכן מורה לשון נגע, כמו וינגע ה' את פרעה, וכן נגוע מוכה אלהים. , ואף אחרים רואים אותו שהוא מצטער ממנו ^טומדייק מדלא כתיב נגע רק לנגע משמע שנראה לכל, דכן מורה למ"ד השימוש. .
(שם) והובא. יכול כשם שהאשה מראה כתמה כך תהא מראה פראות נגעים ת"ל והובא ^טזר"ל יכול כשם שבטומאת דם נדה מראה האשה רק כתם דם נדתה ונאמנת לומר כזה ראיתי דם, כך לא יהיה הכהן מחויב לראות בנגעי אשה את הנגע גופיה אלא יהיה די ע"י כתם, ת"ל והובא, דמשמע שהאדם בעצמו יובא, וממילא מבואר הוא מפני שצריך הכהן לראות גוף הנגע. .
(ירושלמי נדה פ"ב ה"ז) אל אחד מבניו. הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים ^יזהרבותא בזה דלא ניליף נגעים מדינים דכתיב (פ' שופטים) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ונימא כמו דריבים [דינים] בשלשה דיינים כך ראית נגעים בשלשה, כמו דדמינן ריבים לנגעים לכמה דברים כמבואר שם. ובתו"כ איתא עוד דרשה על פסוק זה מניין שאף לכהן אחר, ר"ל לא רק לאהרן, ת"ל הכהן, ומניין לרבות כל ישראל [אפי' ישראלים] ת"ל או אל אחד, ומה ת"ל מבניו הכהנים לומר לך שטומאה וטהרה ביד כהן, ר"ל אפי' הכהן ע"ה בכ"ז צריך פסק הדין לצאת מפי הכהן, וכיצד עושים, חכם שבישראל רואה ואומר לכהן אמור טמא והוא אומר טמא וכו', אבל להגמ' ס"ל דעיקר דרש אל אחד בא להורות לענין יחיד כמובא בפנים, ולכן השמטנו דרשה זו דתו"כ, והא דטומאה וטהרה ביד כהן יבא לפנינו מדרשה אחרת. .
(סנהדרין ל"ד ב') מבניו הבתים. מבניו לרבות בעל מום, הכהנים – להוציא חללים ^יחהמלה מבניו מיותר, דדי היה לכתוב או אל אחד הכהנים, וגם הרי בע"מ בנו הוא, והלשון כהנים משמע כהנים ודאים ולא חללים, והרמב"ם פ"ז ה"ט מתרומות כתב דלטמא ולטהר את המצורע צריך כהן מיוחס, וכנראה מקורו מהכא דממעטינן חלל שהוא ספק, וכל שאינו מיוחס הוא בגדר ספק כהן. .
(תו"כ) את הנגע. שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו ^יטר"ל לא רק שיראה את גוף האדם בכלל וממנו ידין ערך הנגע אלא יבקר גוף הנגע בפרט, וזה יליף מדלא כתיב וראהו הכהן אלא וראה את הנגע. .
(שם) בעור הבשר. מלמד שצריך לראות כל הבשר עמו כולו כאחד ^כדרשה זו תתבאר בהמשך על מה דקי"ל במשנה ח' פ"ו דנגעים [יובא לקמן בסוף הפסוק] אלו מקומות באדם שאין מטמאין, תוך העין ותוך האוזן, תוך החוטם ותוך הפה, וכף הרגל והצפורן, יש מהן מפני שהן בית הסתרים שאין מטמא [ע"ל פ' י"ב] ויש מהן מפני שאין נקראין עור בשר [ע"ל פ' י"ג], ולכן נגע שאצל אברים אלו אין מטמא, משום דכל נגע בעינן שתהא ראויה לפשיון, כלומר להתרחב ולהתפשט סביב לה ושם ג"כ תטמא, כפי שיתבאר. אבל סמוך לאברים אלו אם תתפשט לתוכן לא תטמא כפי שנתבאר, ולכן צריך הכהן להוכח אם אין הנגע עומד סמוך לאברים אלו, שאם כן הוא אין הנגע מטמא, וזהו שאמר שיהיה רואה כל הבשר עמו כולו כאחד, ר"ל. שיראה אם הבשר שסביבו ראויה לקבל טומאה בפשיון וכפי שביארנו, וכ"א בתוספתא דנגעים, היתה בהרת סמוכה לראש, לעין, לאוזן, לחוטם ולפה טהור, שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר, וטעם הדיוק הוא מיתור לשון בעיר הבשר. .
(שם) ושער בנגע. מעוט שער שתים ^כאבסמוך פסוק ד' כתיב ושערה, וזה מורה על שער אחד אבל כאן כתיב ושער הוא שם הקבוץ ומעוטו שנים, אבל אם רק שער אחד הפך לבן אין מטמא אותו אלא מסגירו כפי שיתבאר, ועי' בתוי"ט פ"ד מ"א דנגעים. , בנגע – להביא מה שבתוכו וחוצה לו, ופרט למה שבחוץ ושוכב בתוכו ^כבר"ל דאם השער שחוץ לנגע הפך לבן אין זה סימן טומאה אפי' אם שוכב בתוכו, רק עיקרו ושרשו מחוץ לנגע, אבל אם שורש השער בתוך הנגע אף ששוכב חוץ לנגע הוי סימן טומאה. וטעם הדיוק מדלא כתיב ושער הפך לבן בנגע, אלא ושער בנגע משמע דהעיקר תלוי בשרשו של שער היכן הוא. .
(שם) בנגע הפך לבן. מכאן אמרו (נגעים פ"ד מ"ד) שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור, עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא ^כגר"ל דעיקר הלבנונית אזלינן בתר שורש השער אם שרשו לבן טמא דסימן הוא שמחמת הנגע נתלבן, ואם רק ראשן לבן טהור, דזה מורה שאין הלבנונית מחמת הנגע, דאלו היה מחמת הנגע היה גם שרשו לבן, וזה מדייק מלשון בנגע הפך לבן דמשמע מה שבעיקר הנגע והיינו עיקרו ושרשו של שער. ומ"ש שתי שערות – סמך על הדרשה הקודמת מעוט שער שתים. .
(שם) הפך לבן. ולא קודם לבן, מכאן אמרו (נגעים פ"ד מ"י) אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ^כדר"ל דוקא אם מקודם נעשה לובן הנגע ואח"כ נתלבן השער, אבל אם מקודם נתלבן השער ואח"כ הנגע אין זה סימן טומאה. וטעם הדבר משום דענין לובן השער הוא סימן לחלישות כח הגוף, ואשר על כן נעשה שער זקנים לבן, וכאן אם מקודם נתלבן הנגע ואח"כ השער סימן הוא שמחמת הנגע נתלבן השער, וא"כ לובן השער מורה שבשר הנגע אינו בריא, אבל אם מקודם נתלבן השער אין הכרח על רוע בריאות מקום הנגע ביחוד רק על חלישות הגוף בכלל, שהרי לא נתלבן מחמת הנגע. וטעם הדיוק בזה נראה דמפרש הפך לבן ר"ל הנגע הפך את השער ללבן, דאם הפירוש הוא רק שהשער נתהפך ללבן בכל אופן שהוא, הול"ל ושער בנגע נהפך ללבן, אך לא ידעתי למה אינו מסמיך דין זה על הפסוק י' שבסמוך דשם כתיב מפורש והיא הפכה שער לבן, שזה מורה מפורש שצריך שהנגע תהפך את השער ללבן ולא שהשער נתלבנה מקודם. .
(תו"כ) הפך לבן. ולא אדום ולא ירוק ולא שחור ולא צהוב ^כהזה פשוט כמבואר כ"פ בפרשה שרק מראה לבן מטמא, ואע"פ דלא היה איצטריך לאשמעינן זה כיון דכן כתיב מפורש, אך הו"א דכמו בנגע הראש והזקן טמא אפי' במראה צהוב כדלקמן בפסוק ל', כן בשארי נגעים, והא דכתיב לבן לאו דוקא הוא, אלא משום דעפ"י רוב מתהפך השער ע"י נגע ללבן, קמ"ל. .
(שם) ומראה הנגע עמוק. מראהו עמוק ולא ממשו עמוק ^כור"ל לא שממשות הבשר עמוק אלא רק נראה שהיא עמוקה, אבל בממשותה היא שוה, וענין זה פשוט לכל המפרשים באין כל ערעור וספק, וכ"פ הרמב"ם בפ"א ה"ו מטו"צ, ועיין משכ"ל אות ט'. אך הנה קשה לי טובא על זה מסוגיא דבכורות מ"א א' דאיתא התם במשנה, הבכור שהוא בעל גרב אין זה נחשב מום לשחוט עליו, ופירשו בגמ' מאי גרב – חרס, והיינו שחין שקשה כחרס, ושוב חקרו בגמ' אם חריץ במקום בשר הוי מום או לא, ופשטו דלא הוי מום, דאי ס"ד הוי מום, א"כ איך אמרי' דגרב היינו חרס וחרס בודאי מיחרץ חריץ כדכתיב ומראהו עמוק מן העור, כמראה חמה העמוקה מן הצל, ובכ"ז אין נחשב מום, יעוי"ש, הרי מבואר מפורש דס"ל לסתמא דגמ' דהפירוש ומראהו עמוק – עמוק ממש, היינו שממשות הבשר עמוק כדמפרש חרס בודאי מיחרץ חריץ, ודבר פלא הוא שלא העירו המפרשים כלל וכלל מסוגיא זו שממנה מתבאר סתירה מפורשת להדרשה שלפנינו.
אך גם הסוגיא דהתם תמוה, דאחרי דמסיים שם כמראה חמה העמוקה מן הצל, ומראה זו בודאי אין הממשות עמוקה, דעל זה מעיד החוש, א"כ איך מביא ראיה דבודאי מיחרץ חריץ. ולכן אפשר לומר בכונת הגמ' דאחרי דגם במראה עמקות כמראה חמה העמוקה מן הצל הוי נגע מכש"כ אם באמת גם הממשות עמוקה, ולפי"ז תתיישב הערתנו זאת.
ואמנם יתכן לומר בכונת האומר שם בגמ' דגרב היינו חרס, דלכן נקרא הגרב בשם חרס, יען כי יש לו עומק (חריץ) לגבי הבשר שמסביב לו כמו מראה החמה העמוקה מן הצל, ותהיה אפוא הוראת המלה חרס – שמש, חמה, (ובמובן חרץ כמ"ש רבינו גרשום בפירושו), כמו בטרם יבא החרסה (שופטים י"ד) האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט'). .
(שם) וראהו. יכול לא יאמר לו הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה, מוחלט בזה ובזה, ת"ל נגע וראהו צרעת וראהו ^כזדרשה זו נסמכת על הדין המבואר בפ"ג מ"א דנגעים דאם אחר שהסגירו נולד בו בתוך ימי הסגר עוד נגע שצריך הסגר אין מסגיר אותו לאחר ההסגר הראשון, וכן כשנולד בו בתוך ימי ההסגר עוד נגע שדינו להחליטו בשבילו לטומאה אין מטמאו ומסגירו, אלא לאחר שנרפא מהנגע הראשון הוא נזקק להטפל בהשני, וכל זה יתבאר לקמן פ' י"א בדרשה לא יסגירנו, אבל בתחלה כשנולדו בו שני נגעים מסגיר ומחליט על שניהם כאחד, כמש"כ, וזהו שאמר יכול לא יאמר לו הרי אתה מוחלט בזה ומוסגר בזה וכו', ר"ל יכול שגם בתחלה כשבא אל הכהן עם שני נגעים לא יזקק לשניהם ת"ל נגע וראהו צרעת וראהו. והנה לפנינו לא כתיב לשון כזה, ודריש כן מכפל לשון וראה הכהן את הנגע נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אותו, והאי וראהו מיותר, דדי היה לכתוב נגע צרעת הוא וטמא אותו, ולכן דריש דבמה דכתיב שתי פעמים וראהו הכהן מורה שלפעמים רואה שני נגעים כאחד, והיינו כשבא אליו מתחלה בשנים, כמבואר. .
(שם) וראהו. וראהו כולו כאחת, שאם הי' בראש חוטמו, בראש אצבעו שופע הילך והילך אינו טמא ^כחענין זה נתבאר לעיל בדרשה בעור הבשר, יעוי"ש אות כ'. .
(תו"כ) וטמא אותו. אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סימני טומאה עד שלא בא אצל הכהן ^כטכגון התולש שער לבן בעור וכן שער צהוב בנתק [ע"ל פ' ל'], וכן אם הכוה את המחיה [ע"ל פ' כ"ח], אע"פ שעובר בלאו דהשמר בנגע הצרעת, בכ"ז אינו טמא, משום דאין הכהן יכול לראות את הנגע עפ"י סימני השער כמבואר בפרשה. .
(שם) ואם בהרת. אין לי אלא בהרת, מניין לרבות שאר המראות, ת"ל ואם בהרת ^לדבכלל יש ד' מראות נגעים כמבואר לפנינו בפתיחה לפרשה זו, ור"ל אי ס"ד דרק בבהרת איירי לא הו"ל לומר ואם בהרת, אחרי דאיירי בה, אלא ואם לבנה היא, ולכן צ"ל דרק לדוגמא תפס בהרת, מפני שהיא המראה היותר לבנה, כבדרשה הבאה, וכ"כ הרמב"ם פ"א מטו"צ, דכ"מ שתפסה התורה בהרת הוא רק לדוגמא, והוא הדין ליתר המראות, .
(שם) לבנה. היא. היא לבנה ואין אחרת לבנה, מכאן שבהרת עזה בשלג ^לאלאו דוקא ואין אחרת לבנה, אלא ר"ל לבנה היותר גבוה היא רק בהרת, אבל אין ה"נ שכולן לבנות הן, וכמשכ"ל פ' ב'. .
(שבועות י' ב') והסגיר הכהן שבעת ימים. שבעת ימים תחלה ^לבר"ל שבעת ימים ראשונים דלאחר שבעת ימים יצטרך להסגירו עוד שבעת ימים בכל אופן שהוא אפי' לא תתפשט הנגע, ואין זה חדוש דין, דכך מפורש בפרשה, אלא פירוש הפסוק הוא דמה דכתיב והסגיר שבעת ימים אין זה גמר הדבר אלא מקודם מסגירהו שבעת ימים ואח"כ עוד שבעת ימים.
והנה ענין ההסגר בכלל מה ענינו ותכונתו, פירש"י כאן יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע ויוכיחו סימנים עליו, עכ"ל, ומבואר מדבריו דאין משתלח חוץ לג' מחנות, אבל התוס' במו"ק ז' א' כתבו דרש"י חזר בו וס"ל דגם מצורע מוסגר משתלח חוץ לג' מחנות, ובאמת כן מבואר במשנה מגילה ח' ב' אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, ואמרו בגמ' הא לענין שילוח זה וזה שוין, וכן דריש בתו"כ (פ' מ"ו) כל ימי אשר הנגע בו לרבות מצורע מוסגר לשילוח, וקרא מפורש במרים תסגר וגו' מחוץ למחנה.
ומכל אלה לא נתבאר לי החידוש שכתב בעה"ט [הארוך] בשם אביו הרא"ש דענין סגירת הנגע הוא שצריך לעשות רושם סביב הנגע בקשירת מוך ולראות אח"כ אם תפשה או לא, ומשמע דרק הנגע סוגרין באופן כזה, אבל גוף האדם בכלל חפשי לו, וזה אינו מתאים עם הגמ' והתו"כ כמש"כ.
וגם קשה לפי' זה ממ"ש במו"ק ח' ב' חתן שנולד בו נגע אין הכהן רואה אותו עד לאחר שבעת ימי המשתה, וכן בכל אדם ברגל ממתינין לו עד אחר הרגל, כדי שלא לערב שמחתו, ואם היה ענין הסגירה כמש"כ הרא"ש רק סגירת וקפול הנגע במוך איזה עירוב שמחה יש כאן.
ואמת שפשטות לשון הפסוק והסגיר את הנגע משמע כפי' הרא"ש, דאל"ה הול"ל את המנוגע, ובכ"ז צ"ל בכונת הרא"ש דלבד סגירת האדם חוץ למחנה סוגרין גם את הנגע בקשירת מוך, כמבואר, ודו"ק. .
(תו"כ) ביום השביעי. ביום ולא בלילה ^לגמדייק מדהיה יכול לכתוב בשביעי, וכך דרך התו"כ לדרוש בכ"מ, אבל בגמרא מו"ק ח' א' דרשו זה מהפ' דר"פ מצורע כנגע נראה לי, לי ולא לאורי, יעו"ש לפנינו. , יכול כל מראה היום כשר, ת"ל (פ' י"ב) לכל מראה עיני הכהן, מה עיני הכהן פרט לשחשך מאור עיניו, אף היום פרט לשחשך מאור היום ^לדכגון בשחרית ובין הערבים וביום המעונן. .
(תו"כ) שבעת ימים שנית. מלמד שיום השביעי עולה לו מן המנין בין מלפניו בין מלאחריו ^להר"ל שיום האחרון מהשבעת ימים הראשונים נחשב לתשלום שבעת ימים הראשונים ולהתחלת שבעת ימים השניים, ונראה דיליף זה מדלא כתיב והסגירו הכהן שבעת ימים אחרים, וע"פ מ"ד במ"ר פ' נח עה"פ ויחל עוד שבעת ימים אחרים – שהיו שלמים, מבואר דהיכי דלא כתיב אחרים אינם שלמים, והיינו שיום השביעי עולה לפניו ולאחריו, כמבואר. .
(שם) וראה הכהן שנית, מלמד – שכהן שרואהו בראשונה רואת בשניה ^לומדייק מלשון הכהן בה' הידיעה, דמשמע הכהן הידוע, וע"כ הוא הכהן שראהו מקודם. ומסיים בתו"כ ואם מת רואהו כהן אחר, ועיין ס"פ זו. .
(שם) והנה כהה הנגע. יכול כהה למטה מארבע מראות ת"ל הנגע, הא כיצד, כהה ממראו ^לזענין הארבע מראות בנגעים בארנו בפתיחה לפרשה זו סעיף ד', ומיירי כגון שירדה ממראה בהרת למראה שאת וכן להלאה. ונראה דצ"ל ת"ל ולא פשה הנגע, והבאור הוא ע"פ מה דקיי"ל בנגעים דאם כהה למטה מד' מראות טהור בכל אופן אפילו אם פשה, וא"כ איך אמר כאן בתנאי ולא פשה דוקא, אחרי דאם למטה מד' מראות טהור אפילו אם פשה, אלא ע"כ צ"ל דעדיין לא כהה עד למטה מארבע מראות אלא ירדה ממדרגתה שהיתה בראיה ראשונה וכפי שיתבאר בסמוך, ואז תלוי הדבר בפשה ולא פשה. .
(שם) והנה כהה הנגע. שאם העז וכהה כאלו לא העז, הנגע, שאם כהה והעז כאלו לא כהה, ולא פשה, שאם כנס ופשה כאלו לא כנס, הנגע, – שאם פשה וכנס כאלו לא פשה ^לחכלל הדבר שאזלינן בתר המראה וערך ההיקף שיתראה בו הנגע בסוף ימי ההסגר, שאם העז וכהה, ר"ל שמתחלה היתה עזה ובסוף ההסגר כהה, אינה בהרת רק ספחת, שהרי הכתוב אומר שהבהרת שכהה מספחת היא, וכאלו לא העז בתחלה רק היתה מספחת מתחלתה, וכן אם היתה כהה בתחלה ובסוף ההסגר נעשית עזה, דינה כאלו לא כהה רק כאלו היתה כן מתחלה. וטעם הדיוק מלשון והנה עיין מש"כ בסמוך אות מ"ז, והוא הדין שאם מתחלה כנס ובסוף פשה ולהיפך, כמבואר. .
(שם) מספחת היא. אעפ"י שנשתנו מראיה ^לטר"ל דבהא דכתיב מספחת היא בא להורות שלא רק אם לא נשתנה מראיה הוי מספחת ולא נגע חדש, אלא אפילו אם נשתנה ג"כ הוי מספחת. ודע דמש"כ רש"י בפסוק זה שאם לאחר ההסגר השני עמד הנגע בעיניו היינו במצב אחד שלא כהה וגם לא פשה שהוא טמא, ובאמת שכן משמע פשט הפסוק, אבל הרמב"ן בנמוקיו הקשה עליו מסוגיא דמגילה ח' ב' שאמרו שם דמצורע מוסגר צרעתו תלויה בימים ולא בגופו, ואלו היה צריך שתהיה דוקא כהה אז הוי צרעתו תלויה בגופו, יעו"ש. ומש"כ הרא"מ בזה לדעתי אין הדברים מחוורין כלל, והיותר פלא שרש"י עצמו פירש שאם לא ימצא בסוף שבוע שני סימן טומאה, שער לבן או פשיון, יטהרנו אע"פ שהנגע עמד בעיניו, וצ"ל דכאן פירש רש"י ע"ד פשט הכתוב, וצ"ע. .
(שם) וכבס בגדיו. מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה ^מר"ל שיכבס בגדיו כדי שלא יטמא משכב ומושב ובביאה לבית כדין שארי טמאים. .
(תו"כ) וטהר. מאי וטהר, טהור השתא מלטמא בביאה למפרע ^מאבאור הענין דקשה לו הלשון וטהר דמשמע טהור מכבר, ובאמת הול"ל ויטהר, ולכן דריש דבא להורות דטהור השתא מלטמא בביאה מחומרי מצורע שמטמא אדם וכלים הנכנסין עמו לבית שאפילו חזרה המספחת ופשתה ונטמאת טהור ואהני ליה טבילה לטהר את הכלים הבאים עמו לבית. .
(מגילה ח' ב') ואם פשה תפשה. אין לי אלא שפשתה במראה, פשתה שלא במראה מניין ת"ל פשה תפשה מכל מקום ^מבר"ל אף שפשתה שלא במראה שבנגע אלא אפילו למטה ממנו ובלבד שלא למטה מד' מראות, וכגון שמראה הנגע היא בהרת ופשתה במראה שאת וכדומה, וע' בסמוך ר"פ ח'. .
(תו"כ) אחרי הראותו. יכול יהיה הפשיון מטמא בתחלה ת"ל ואם פשה תפשה אחרי הראותו ^מגולא מיד כשנולד הנגע וקודם שבא אל הכהן. .
(שם) לטהרתו. יכול אם רואהו כהן שהוא פושה והולך יזקק לו, ת"ל לטהרתו, אינו נזקק לו אלא משעה שהוא רואה אותו מטומאה לטהרה ^מדבאור הענין כי בעת שרואהו הכהן בפעם הראשונה עדיין לא חל על הנגע שם טומאה, ובראיה זו אינה באה מטומאה לטהרה אלא מטהרה לטומאה, שהרי עד כה עדיין לא נעשה טמא, משא"כ בראיה שניה רואהו הכהן לטהרו מטומאתו, וזהו שאמר יכול אם רואהו כהן שהוא פושה והולך, והיינו כשנראה פעם הראשונה אל הכהן יזקק לו לדונו כבדין פשיון, ת"ל לטהרתו, אינו נזקק לו אלא משעה שהוא רואה אותו מטומאה לטהרה, והיינו דוקא בראיה שניה שאז תכלית הראיון לטהרו מטומאתו וכמו שבארנו. .
(שם) פשתה המספחת. הרי זה בא ללמד על הפשיון שלא יטמא אלא בד' מראות ובמראות שהאום מטמא ^מהאום פירושו עיקר הנגע ושרשיה, ובאור הדברים שאם מראה הפשיון לבן למטה מארבע מראות והיינו למטה מלובן קרום ביצה [עיין הקדמה לפרשה זו סעיף ד'], אין זה נקרא פשיון שיחשב כסימן טומאה ואינו כלום. ועיין לעיל בדרשה ואם פשה תפשה ומש"כ שם. .
(שם) כי תהיה באדם. להביא את הבא בכולו לבן שתהא מחיה מטמאתו ^מור"ל להביא אם חל הנגע על כל גוף האדם, והרבותא בזה דלא נימא כולו הפך לבן טהור כדלקמן בפרשה, משום דהא דכולו הפך לבן טהור הוא רק כשפרח הנגע אחר הראותו אל הכהן כמבואר בסמוך פ' י"ג, אבל הכא בתחלה הוי כולו לבן כנגע גדולה. וטעם הדיוק י"ל מדשינה הכתוב לכתוב נגע צרעת כי תהיה באדם ולא כתב אדם כי יהיה בעור בשרו נגע וגו', כמו בראש הפרשה, לכן דריש באדם אפילו בכולו. .
(שם) והנה שאת. קראו לו לראות נגע אחד וצמח בו נגע אחר מניין שהוא זקוק לו ת"ל וראה הכהן והנה שאת ^מזאין ר"ל אם ראה בו הכהן שני נגעים שרואה שניהן כאחד, דזה ילפינן כבר לעיל בפ' ג' בדרשה וראהו, כמש"כ שם, אלא ר"ל אם מעת שנתהוה הנגע עד בואו אל הכהן נשתנה מראה הנגע כגון ממראה בהרת למראה שאת שהוא זקוק לו ת"ל והנה שאת. וטעם הדיוק מלשון זה כתב בס' התוה"מ דלשון והנה מורה על דבר חדש שעד כה לא היה דבר זה [והקדימו בזה הרשב"ם ר"פ תולדות] ומדכתיב והנה שאת משמע שעד כה לא היתה המראה שאת. .
(תו"כ) והיא הפכה. שהפכהו היא ולא שהפנתו חבירה ^מחדרשה זו יסודתה בהמשך על הדרשה הקודמת, דבשעה שקראו לכהן היה בהנגע מראה אחר ובשעה שראהו הכהן נשתנה המראה, ועל זה אמר דבעינן שהמראה שהיא עתה בראית הכהן היא הפכה את השער ללבן, ולא המראה שהיתה בשעה שנקרא אל הכהן, וזה מדייק מדכתיב והיא הפכה ולא כתיב ושערה הפך לבן כמו בפסוק ג' ושער בנגע הפך לבן, ובפ' ד' ושערה לא הפך לבן, ועיין מענין זה בנגעים פ"ה מ"ג. .
(שם) והיא הפכה. שהפכתו כולה ולא שהפכתו מקצתה ^מטעיין מש"כ בדרשה הקודמת וצרף לכאן, ור"ל והיא הפכה, היא בעת שכבר היתה לבנוניתה במלא שיעורה דהיינו כגריס, משא"כ אם הפכה את השער ללבן בעת שהיתה כחצי גריס. , והיא הפכה, שהפך כולו את כולו, ולא כולו את מקצתו ^נע' בדרשות הקודמות וצרף לכאן, ור"ל שצריך שכל שיעור הנגע [כגריס] הפך את כל שיעור השערות ללבן, דהיינו שתי שערות [ע"ל פ' ג'] ולא כשהפך שערה אחת. ועיין באליהו רבא פ"ד מ"י דנגעים שהביא מקור לדין זה מדכתיב ושערה הפך לבן, ושערה מפיק ה', ולא ידעתי איפה מצא דרשה זו, וגם בכלל קשה לי לכוין בפשיטות שייכות הפסוק ושערה הפך לבן לענין זה. .
(שם) ומחית בשר. יכול כל שהוא, ת"ל שער לבן ומחית בשר, מה שער לבן מקום שתי שערות, אף מחיה מקום שתי שערות ^נאהא דשער לבן מקום שתי שערות מבואר לעיל בפ' ג' ושער בנגע מעוט שער שתים, ועיין במפרשים פ"ד מ"ב דנגעים שהפירוש מקום ב' שערות במחיה ב' שערות מרובעות והיינו שתים על שתים, ועיין בנגעים ריש פ"ו. .
(שם) בשר חי. בשר חי ולא השחין ולא בהק ^נבר"ל דבשר חי פירושו בשר בריא שמרגיש בו, משא"כ שחין ובהק אינו חי וכדכתיב בסמוך בהק הוא פרח בעור. ובר"מ ורע"ב פ"ו מ"ו דנגעים מבואר דבהק מטמא משום מחיה, ולדעתי צ"ע טובא מכאן שהרי אצל מחיה אמר מפורש ולא בהק, והתוי"ט תמה עליהם, אך לא הביא דרשה זו. .
(שם) בשאת. יכול שער לבן מצד זה ומחיה מצד זה, ת"ל בשאת, שתהא מבוצרת בשאת ^נגכי הלשון בשאת מורה שהמחיה תהיה בתוך השאת ולא חוצה לה, והרע"ב פ"ד מ"ה דנגעים כתב שתהא מבוצרת באמצע הנגע כמבצר שהוא באמצע העיר, עכ"ל. ולי נראה דהכונה שתהא הנגע מקיפה כחומה כמו עיר שהחומה מקיפתה, והיינו עיר בצורה. וטעם הדבר דאינו טמא רק כשהיא מבוצרת בתוך הנגע י"ל פשוט משום דמטבע הנגע כשמתחלת להתרפא מתחלת מן הצדדים, אבל כל זמן שהיא עומדת באמצע סימן הוא שעוד לא התחילה להתרפא, דאל"ה היו צדדיה מתרפאין תחלה. .
(שם) בשאת. לא השחין, בשאת – לא בבהק ^נדע"ל אות נ"ב, ור"ל דוקא אם המחיה בשאת עצמה ולא אם שחין או בהק [או מכוה] בתוך השאת והמחיה בתוכם, וזה מדייק מיתור לשון בשאת, דדי היה לכתוב ומחית בשר בה. .
(שם) צרעת. בנין אב לכל הצרעת שתודה כגריס ^נהעיין בדרשה הסמוכה ומש"כ שם אות נ"ז. .
(תו"כ) צרעת נושנת. יכול לא תטמאה עד שיהא בה שער לבן ומחיה, ת"ל צרעת נושנת היא ^נוואי ס"ד דמחיה לבד אינה מטמאה בלא שער לבן, א"כ איך שייך לקרות הנגע צרעת נושנת, והלא מתנאי השער לבן שיהפך ללבן אחר חלות הנגע, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור, כמבואר לפנינו לעיל בפסוק ג' בדרשה הפך לבן, וא"כ הוי הצרעת חדשה ולא ישנה, אלא ע"כ שהמחיה לבדה ג"כ סימן טומאה, והיא אפשר שתקדים לנגע ולשאת והוי צרעת נושנת, ובתו"כ מסיים הלשון היא טמאה ואין צריך דבר אחר לסעדה, והביאור כמש"כ, ומסמיך זה על לשון היא. , א"כ למה נאמר שער לבן ומחית בשר, מלמד שלא תהיה טמאה עד שיהא בה כדי לקבל שער לבן ומחיה ^נזבאור הענין לפי מה דמבואר בדרשות פסוק הקודם שהשער לבן צריך להיות תוך הנגע ולא תוך המחיה, והמחיה צריכה להיות מבוצרת באמצע הנגע, א"כ ע"כ צריך שיהיה שיעור שתי שערות מקיף את המחיה מכל צד, ושיעור המחיה נתבאר לעיל [אות נ"א] שהוא ג"כ שיעור ב' שערות, א"כ שיעור גודל הנגע ו' שערות לארכה גם ו' שערות לרחבה שהוא שיעור גריס, ובזה הדרשה מבוארת, ומכאן ילפינן לכל נגע ששיעורו כגריס כמבואר בדרשה הקודמת. .
(שם) נושנת היא. מלמד שהיא מטמאה הפוכה ושלא הפוכה ^נחר"ל בין שהשאת או הבהרת קדמה להמחיה, בין שהמחיה קדמה להם, דבאופן כזה היא נושנת, ולא כמו שער לבן שאם קדם לשאת ולבהרת טהור כמבואר בפ' ג', והובא דין זה בפ"ד מ"ג דנגעים. אמנם לפי"ז קשה מנ"ל דבכל אופן מטמא ודילמא דוקא באופן שהיא נושנת, והיינו אם המחיה קודמת לשאת ולבהרת, אבל אם שאת ובהרת קדמו לה, דבאופן כזה אין נושנת ובכתוב כתיב צרעת נושנת. אך באמת ע"כ צ"ל דגם אם שאת ובהרת קדמו לה טמא, דהא מפורש כתיב והנה שאת לבנה ומחית בשר חי בשאת, ולשון זה מורה שהמחיה באה אחר שנולדה השאת, ומדכתיב גם צרעת נושנת מבואר שבכל אופן מטמא מחיה וכמש"כ. .
(שם) לא יסגירו. מלמד שאין מסגירין את המוחלט ^נטשאם ראה בו נגע והחליטו לטומאה ובתוך כך נולד בו נגע שצריך הסגר אין מסגירין אותו עד שיתרפא ויפטר מטומאת נגעו הראשון, ואח"כ יזקק הכהן לנגעו השני ומסגיר אותו. ומדייק זה מיתור הלשון לא יסגירנו, כי אחרי דכתיב וטמאו הכהן פשיטא שלא יסגירנו, כי הלא טומאה והסגר הם שני ענינים נפרדים, ומי שנחלט לטומאה משתלח חוץ למחנה ולא שייך בו הסגר, ולכן דריש שבאם באמצע הזמן נולד בו נגע הראוי להסגיר אין מסגיר כל זמן שלא נפטר מנגעו הראשון. , ומניין שאין מחליטין את המוסגר ואין מסגירין את המוסגר, ת"ל לא יסגירנו כי טמא הוא, כל שנקרא עליו שם טומאה אין זקוק לו ^סשאם הסגירו בנגע אחד ובאמצע השבוע נולד בו נגע אחר שראוי להחליטו לטומאה או להסגירו אין נזקק לו עד שיפטר מנגעו הראשון. .
(שם) ואם פרוח תפרח. אין לי אלא בזמן שפרחה בכולו בבת אחת, פורחת וחוזרת ופורחת וחוזרת מניין ת"ל ואם פרח תפרח מכל מקום ^סאדלשון פרח תפרח משמע מעט מעט. .
(שם) ואם פרח תפרח. אין לי אלא מלמטה למעלה, מלמעלה למטה מניין ת"ל ואם פרח תפרח מ"ב ^סבהרבותא בזה דכיון דכתיב בלשון פריחה בעינן פריחה כפריחת הצמחים, וטבע הצמחים לפרוח רק מלמטה למעלה, ומכפל הלשון מרבה כל אופן פריחה. .
(שם) ואם פרח תפרח. אין לי אלא מטמאה לטהורה, מטהורה לטמאה מניין ת"ל ואם פרח תפרח מ"מ ^סגמטהורה לטמאה איירי כגון שהיו שני נגעים אחת טהורה ואחת טמאה והתחילה הפריחה מן הטהורה, והו"א דבכה"ג אין זה בכלל פריחה משום דבעינן שהצרעת תפרח והיינו הטמאה כדכתיב בפסוק זה, ובפי' הרא"ש סוף נגעים הסביר טעם הדבר משום דכיון שהגיעה הפריחה עד הטמאה פקעה פריחת הטהורה ונקראת הפריחה על שם הטמאה. .
(תו"כ) תפרח הצרעת. הצרעת – לרבות שאר המראות ^סדהשם צרעת כאן מיותר הוא, דדי היה לכתוב ואם פרח תפרח וכסתה וממילא הוי ידעינן דקאי על הצרעת דהא עלה קאי, ולכן דריש דלא נימא דדוקא במראה שאת מועלת פריחה לטהר כיון דהענין איירי בשאת, כדכתיב והנה שאת לבנה בעור, ומדכתיב יתור הלשון צרעת דרשינן לכל המראות, בהרת וספחת, דפריחה מטהר בהו, דשם צרעת הוא שם כולל לכל המראות, וע"ע בפ' הסמוך אות ע"א. .
(שם) וכסתה הצרעת. הצרעת ולא הבהק ^סהגם כאן השם צרעת מיותר, דדי היה לכתוב וכסתה, והוי ידעינן דקאי אצרעת דכתיב מקודם, ולכן דריש שבזה בא להוציא שאם נתכסתה במקצת מראה בהק טמא, ואי הוי כתיב וכסתה לבד הו"א בכל אופן שנתכסתה. .
(שם) את כל עור הנגע. עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין, המורד ולמכוה המורדת ^סוהנה לפי הענין שהכיסוי צריך להיות בכל הגוף היה צ"ל וכסתה את כל עורו או את כל עור הגוף, ומדכתיב עור הנגע דריש שבא להורות שצריך לכסות עור הראוי לנגע, לאפוקי מקום שיש בו שחין המורד ומכוה המורדת [היינו שעדיין לא נתרפאו ויש בהם ליחה שאינם מטמאין בנגעים כפי שיתבאר לקמן פסוק י"ח] שאינו מעכב בפריחה, והיינו דאעפ"י שלא פרח הנגע עליהם, אך מכיון דפרח בשאר הגוף טהור. וע"ע מדין זה במשנה ה' פ"ז דנגעים. .
(שם) מראשו ועד רגליו. מראשו ולא ראשו בכלל, עד רגליו ולא רגליו בכלל ^סזר"ל אם כסתה הפריחה את כל הגוף לבד הראש והרגלים טהור ואין העדר הפריחה בהם מעכב. והנה הא דפריחת הראש אין מעכב ניחא לי עפ"י מ"ד במשנה ה' פ"ח דנגעים כל שאינו ראוי לטמא בנגע הבהרת אינו מעכב את הפריחה, והראש אינו ראוי לטמא בנגעים כפי המבואר במשנה ח' פ"ו דנגעים ולקמן בפסוק ל', יעו"ש, אבל הא דפריחת הרגלים אינו מעכב לא אדע הטעם. ונ"ל דפירוש ולא רגליו בכלל היינו כפות רגליו תחת העקב שהם אינם ראוים לטמא בנגעים כמבואר במשנה הנ"ל, משום דכיון דעורן קשה הוו כצפורן ולא עור ובשר וכמש"כ לעיל פ' ג' אות כ', אבל כל רגליו בודאי העדר הפריחה מעכב בהו. ונראה ראיה לזה מהא דאיתא בתו"כ בפסוק הסמוך את כל בשרו להביא את בין אצבעות ידים ורגלים, והרבותא בזה דאע"פ דבית הסתרים אינו מטמא כמבואר במשנה הנ"ל, קמ"ל דכיון דיכול להפרידים מעכבים הפריחה, ועכ"פ מבואר דרגלים מעכבין הפריחה, וא"כ ע"כ צ"ל דהא דקתני כאן ולא רגליו קאי על כפות הרגל ומטעם שכתבנו. אך קשה לי למה צריך למעט ראשו ורגליו מפסוק, תיפק ליה דכיון דאינם ראוין לטמא בנגעים ממילא אין מעכבין בפריחה וכמבואר במשנה הנ"ל, וי"ל. .
(ערכין י"ח ב') לכל מראה. פרט לבית הסתרים ^סחדהלשון לכל מראה מיותר, כיון דכתיב מראשו ועד רגליו, ולכן דרשו לכל מראה לכל מקום שהכהן רואהו שם, ובא להוציא מקומות הסתרים שאין העין שולטת שם, וכגון תוך העין תוך האוזן תוך החוטם ותוך הפה, וע' מענין זה בנגעים פ"ב מ"ד ומש"כ לעיל פ' ג'. .
(תו"כ) לכל מראה עיני. פרט לסומא שלא יראה את הנגעים ^סטבדרשה הסמוכה ממעט סומא באחד מעיניו, וא"כ ע"כ צ"ל דכאן ממעט סומא ממש בשתי עיניו, אך א"כ קשה טובא למה צריך למעוטי זה פשיטא, וכי ס"ד שסומא יראה את הנגעים שצריך לדונם ע"פ המראה, וצ"ל דדרשה זו והבאה חדא היא, וזו שלפנינו קיצור היא מדרשה הבאה, ולכן גם כאן איירי בסומא באחד מעיניו. .
(סנהדרין ל"ד ב') לכל מראה עיני הכהן. כהן הסומא באחד מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים, שנאמר לכל מראה עיני הכהן ^עיתכן דמדייק מלשון לכל מראה עיני, דמשמע שיהיה בכח הראיה בכולה. וכתב התוי"ט דאם כהה ראית עין אחד מותר לראות, דכן דייק הלשון ולא שכהו עיניו דמשמע שתיהן, יעו"ש. [נגעים פ"ב מ"ג]. והנה כסתה הצרעת. הצרעת – לרבות שאר המראות ^עאשם הצרעת מיותר, דדי היה לכתוב וכסתה, כיון דקאי אצרעת שזכר מקודם, ולכן דריש שבא לרבות אם פרח בכל מיני מראות טהור, ובפסוק הקודם דריש ג"כ דיוק כזה לענין שהפריחה מועלת בכל מראות נגעים, יעו"ש. .
(תו"כ) את כל בשרו. להביא בין אצבעות ידים ורגלים ^עבעיין מש"כ בבאור דרשה זו בפסוק הקודם בדרשה מראשו ועד רגליו. , דבר אחר את כל בשרו – עד שתפרח בכולו ^עגר"ל שצריך שתהיה הפריחה בכל מקום שראוי לטמא בנגעים, והיינו בעור ובשר, לאפוקי בית הסתרים ומקום שאינו עור ובשר כמש"כ לעיל בפ' ג'. וטעם הדבר דבעינן שתפרח בכל מקום, משום דענין הטהרה הוי רק אז כשכולו הפך לבן, משום דבאופן כזה מורה שהמחלה יצאה כולה לחוץ הגוף והגוף בפנימיותו בריא, ולכן ממילא בעינן שתפרח בכולו, אחרי שזה מורה על בריאות כל הגוף. .
(שם) כולו הפך לבן. א"ר יצחק, אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות, אמר רבא, מאי קרא, כולו הפך לבן טהור הוא ^עדר"ל אם לא יהיה הדור כולו זכאי יבא כשיהיה כולו חייב, והמשיל את המינות למראה לובן בנגעים מפני כי כמבואר בראש הפרשה הוי מראה הלובן עזה במראות הטומאה, כמ"ש בהרת עזה כשלג, והמינות היא היותר עזה בעבירות. והרבה יש לפרש בענין אגדה זו אלא שאין כאן המקום לזה. .
(סנהדרין צ"ז א') טהור הוא. הוא טהור ואין הפורח מן הטהור טהור אלא טמא ^עהכגון אם היו בו שני נגעים, אחד טהור ואחד טמא, ויצאה הפריחה מן הטהור אינו כלום. ולא ידעתי ל"ל בכלל דרשה זו, תיפק ליה דמפורש כתיב והנה כסתה הצרעת וקאי על הצרעת דאיירי בה לעיל. אך י"ל דהפסוק דבר בהוה שרגיל להיות נגע אחד, אבל אין ה"נ אם נמצא שנים ואחד מהן טהור, קמ"ל. .
(תו"כ) וביום הראות בו. יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו, חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו ^עור"ל אם נולד נגע בו או בביתו או בכסותו אין הכהן רואה אותו דילמא יטמא לו ויערב שמחתו, ועיין בסמוך. , וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל ^עזר"ל וכן ברגל בכל אדם אין הכהן רואה את הנגע עד לאחר החג, מטעם הנזכר בחתן דילמא יטמא לו ויערב שמחת הרגל, כי לדחות עד אחר החג אסור כפי שיתבאר ס"פ זו. ועיין מש"כ השייך לענין זה לעיל פ' ד' אות ל"ב. וטעם הדיוק מלשון פסוק זה פרשו בגמרא מו"ק ח' א' דהל"ל ובהראות וכמו בבואכם, בהקריבכם, וכדומה, ומדכתיב וביום דריש שבא להורות שיש ימים מיוחדים לראות ולא לראות את הנגע וכדמפרש, בחתן או ברגל, אבל אין לומר דביום בא למעט לילה, דזה כבר נתמעט לעיל בפ' ה' מלשון ביום השביעי, ובפ' מצורע כנגע נראה לי – ולא לאורי דהיינו לא לאור הנר. –
ודע דהריטב"א בחידושיו למו"ק ט"ו ב' כתב בפשיטות דהא דאין רואין את הנגעים במועד הוא רק מדרבנן, יעו"ש. וצ"ל בדעתו דאע"פ דילפינן זה כאן מפסוק, אך מכיון דהתורה לא פירשה מפורש שאין רואין במועד, ורק רמזה יש יום שאי אתה רואה בו ומסרה בירור היום לחכמים והם ביררו חתן ומועד לכן נקרא זה מדרבנן. ואף יש ראיה לזה דהוי מדרבנן, שהרי קיי"ל דגם בשבעת ימי המשתה אין רואין את הנגעים, וזה ודאי דמה"ת אין חיוב שבעת ימי המשתה לחתן אלא רק יום נשואין הוי אצלו יום שמחה מה"ת, כמש"כ הרא"ש פ"ק דכתובות, וא"כ איך אפשר לומר דבחתן הוי מדאורייתא, אלא ודאי דענין זה בכלל נמסר לחכמים, ולכן נקרא זה מדרבנן, וכה"ג אמרו בבכורות כ"ו ב' לענין שיעור טיפול בבכור, יעו"ש וברא"ש פ"ג דסוכה סי' י"ד. .
(שם) הראות בו. למעוטי בראש ובזקן בשחין ובמכוה, ובקדח המורדים ^עחהוא שחין הבא ע"י דבר אחר כגון ע"י קוץ או אבן או סיד ועדיין לא נתרפא ולא עלה הקרום, וכל אלה אינם ראוים לטמא בנגעים כמבואר במשנה ח' פ"ו דנגעים ולעיל אות ס"ז, ודייק זה ממלת בו שמוסב על הצרעת שכסתה את עור הנגע שהוא העור הראוי לטמא, משא"כ הני. .
(תו"כ) בשר חי. נאמר כאן בשר חי ונאמר למעלה (פ' ז') בשר חי, מה להלן בכעדשה אף כאן בכעדשה ^עטכמש"כ לעיל בפ' י' שצריך שיעור שתי שערות על שתי שערות שהוא שיעור כעדשה. ועיין בריש פ"ח דנגעים ובהמצויין בתוי"ט שם. .
(שם) וטמאו. לרבות אחר פריחת החלט מחיה בסוף ואחר פריחת החלט שער לבן בתחלה ובסוף ואחר פריחת החלט פשיון בסוף שבוע ראשון ושני לאחר הפטור ואחר פריחת הסגר ^פהנה כל פסוק זה מיותר, שהרי אינו מורה כל חידוש ואינו מוסיף מאומה על הפסוק הקודם, ולכן דריש ממנו שלא לבד אם שב הבשר החי ונתגלה לאחר פריחת החלט מחיה בתחלה שטמא הוא, אלא אפילו אם נטהר הנגע ע"י פריחה מאיזו טומאה שהיא, בין טומאת מחיה או שער לבן או פשיון בין בתחלה [במחיה ושער לבן שהן מטמאין בתחלה] בין בסוף שבוע ראשון או שני, או שחזר סימן טומאה לאחר הפטור [ר"ל לאחר שסגרו הכהן שתי פעמים ולא מצא בו סימני טומאה ופטרו], או שהיה מוסגר, שבכל אלה נטהר ע"י פריחה, הוא הדין שאם אחר פריחה חזר בשר חי הוא שב לטומאתו. .
(שם) טמא הוא. הוא טמא ואין הבא בכולו לבן שחזרו בו ראשי אברים טמא אלא טהור ^פאדרשה זו נסמכת על מה דקיי"ל בסמוך (פ' י"ז), דהא דכולו הפך לבן טהור היינו דוקא לאחר פריחה כמבואר בפסוקים הקודמים, אבל אם מתחלה כשנראה אל הכהן היה כולו לבן – טמא, משום דהוי כנגע גדול [ע"ל אות ע"ג], ועל זה אומר, דאם כשנראה מתחלה כולו לבן וסגרו הכהן ולא נולדו בו עוד סימני טומאה וחזרו ראשי אברים ונתגלו טהור הוא, ומה דנקט ראשי אברים לאו דוקא הוא, אלא אפילו כל מקום שנתגלה טהור הוא, ונקט ראשי אברים לרבותא דאע"פ שאינם מטמאים במראות נגעים כמבואר לעיל לפנינו פ' ג', מ"מ לענין חזרה מהני. .
(שם) או כי ישוב. הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהיו טהורים ^פבעיין באות הקודם ויתבאר לך דרשה זו, וטעם הדיוק מדלא כתיב ואם ישוב כמו בכל הפרשה כתיב הלשון ואם אלא כתיב או כי ישוב. , ומניין אפילו מאה פעמים ת"ל ישוב או כי ישוב ^פגר"ל דהוי מצי למכתב וכי ישוב וכתיב או כי ישוב, וידוע דאו ורבויא הוא. .
(שם) והנה נהפך. לרבות אחר חזרת פריחת החלט מחיה בסוף, ואחר חזרת פריחת החלט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון ושני, ואחר חזרת החלט הפשיון בסוף שבוע ראשון ושני לאחר הפטור, ואחר חזרת פריחת ההסגר ^פדהאריכות שבפסוק זה למותר הוא, דדי היה לכתוב וראהו הכהן וטהרו, דהא קאי על הא דנהפך ללבן, ולכן דריש שדין זה נוהג בכל מיני נגעים ובכל ענין כל שהיה טומאה ונטהר ע"י הפריחה וכאופן שבארנו דרשה כזו לעיל בפ' ט"ו, יעו"ש וצרף לכאן. .
(תו"כ) טהור הוא. הוא טהור ואין הבא בתחלה כולו לבן טהור אלא טמא ^פהר"ל אם בתחלה כשנולדה בו הנגע היה כל גופו לבן אין זה בכלל כולו הפך לבן טהור, אלא הוי נגע גדול, ורק אז הוי כולו הפך לבן טהור באופן שמבואר בפרשה דהיינו שבא הלבן מתוך הפריחה וכמש"כ בהסבר הדבר לעיל בפסוק י"ג אות ע"ג. .
(שם) ובשר וגו'. אמר חזקיה, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים לבו כבשר, שנאמר יבא כל בשר להשתחות וגו' ^פופירש"י כבשר שהוא רך ולא כאבן שהוא קשה, עכ"ל. ולפי מה שנבאר באות הבא יותר נכון לומר ולא כאדמה יעו"ש. והראיה מלשון כל בשר הכונה אותם שהן בשר, ענוים, יבאו להתפלל שתפלתם נשמעת, אבל קשים וגסי הרוח לא יבאו כי לא תקובל תפלתם. , א"ר זירא, בשר כתיב ביה ונרפא, אדם לא כתיב ביה ונרפא ^פזר' זירא בא לסיועי לדרשת חזקיה, ומביא ראיה [ע"ד אסמכתא ורמז] מפ' שלפנינו דכתיב ביה ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא ולא כתיב אדם כי יהיה כמו לעיל בפ' ב', וזה סימן לדבר, דמי שהוא רך ועניו כבשר קרוב להתרפאות מיסורין הבאין עליו, אבל מי שהוא קשה כאדמה [ששם אדם שרשו אדמה] אין רפואה למכתו, ולכן לא כתיב כאן אדם.
והנה כל זה הוא ע"ד הדרש ואסמכתא. וע"פ הפשט י"ל דלכן כתיב לעיל בפ' ב' אדם וכאן בשר, ע"פ מ"ש בבכורות מ"ג א' שנגעים הם ממומין המיוחדים באדם ולא בבהמה, וכמש"כ בשמואל ב' ז' והוכחתים בנגעי בני אדם, משא"כ השחין מתדבק גם בשארי בע"ח וכמש"כ בפ' וארא ותהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה, ולכן לעיל בפסוק ב' דאיירי בנגעים כתיב אדם וכאן דאיירי בשחין כתב בשר שהוא שם כולל לכל מיני בעלי חיים, ואע"פ דכאן באדם איירי, אך אעפ"כ ביחס שם שחין יונח יותר הלשון בשר כמבואר. .
(סוטה ה' א') בו בעורו. אין לי אלא שחין שיש לו להיכן שיפשה, שחין שאין לו היכן שיפשה מניין ^פחשחין שיש לו מקום לפשות הוא כגון שלא נתפשט השחין בכל הבשר, וזה שאין לו מקום לפשות הוא כזה שנתפשט בכל הבשר שממילא אין עוד מקום לפשות. ת"ל כי יהיה בו בעורו אפילו בכולו ^פטדלשון בו בעורו הוא כפל לשון, דדי היה לכתוב כי יהיה בעורו. .
(תו"כ) בו בעורו. אין לי אלא בזמן שמקצתו שחין ומקצתו בהרת, מקצת שחין וכולו בהרת, מקצת בהרת וכולו שחין, כולו שחין וכולו בהרת מניין, ת"ל בו בעורו – אפילו בכולו ^צדרשה זו נסמכת על הדין שבדרשה הקודמת, דאפילו אין מקום להשחין לפשות ג"כ טמא, יעו"ש. וכאן מצייר פרטים שונים בזה, דבזמן שמקצת שחין ומקצת בהרת בודאי טמא, שהרי יש לבהרת מקום לפשות, וכן מקצתו שחין וכולו בהרת, דאף שבהרת בכל השחין, מ"מ כיון שרק מקצת העור בשחין יש מקום לפשות ע"י שיולד שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו, וכפי שיתבאר בדרשה הסמוכה, ולכן באופן כזה ג"כ טמא, וכן מקצת בהרת וכולו שחין אף שכולו שחין מ"מ כיון שהוא מקצת בהרת הרי יש לו מקום היכן שיפשה, ולכן גם באופן זה טמא, אבל כולו שחין וכולו בהרת שבזה אין מקום לפשות הו"א דבאופן כזה טהור משום דבעינן שיהיה מקום לפשות, קמ"ל מרבוי בו בעורו, דאפילו באופן כזה טמא, וטעם הרבוי מן בו בעורו עיין מש"כ באות הקודם. .
(שם) שחין. אין לי אלא שחין שעלה מאליו, מניין לקה בעץ באבן ובנפת ובחמי טבריא ובכל דבר שאינו בא מחמת האש שהוא שחין, ת"ל שחין שחין ריבה ^צאשורש שם שחין הוא מלשון חמימות, ועל הפסוק בישעיה חמותי ראיתי אור מתרגם שחננית, וע"י הכאה מתחמם הבשר, ומבואר בנגעים ריש פ"ט איזה הוא שחין לקה בעץ או באבן או בגפת [פסולת זיתים] או במי טבריא, כל שאינו מחמת האש, ע"כ. וזהו שמרבה כאן כל הני מרבוי שחין שחין, ר"ל כאן כתיב כי יהיה בו בעורו שחין, ובפסוק הסמוך כתיב והיה במקום השחין, ודי היה לכתוב והיה במקומו, כיון דקאי אשחין, ולכן מרבה כל הני. ומ"ש בכל דבר שאינו בא מחמת האש מפרש בחולין ח' א' שבא לרבות אבר מעיקרו, ר"ל ממקום שעוקרין העופרת, והוא חם. .
(תו"כ) שחין ונרפא. אי שחין יכול מורד ת"ל ונרפא, אי ונרפא יכול עד שתעשה צלקת, ת"ל שחין, הא כיצד, נרפא ולא נרפא ^צבמורד נקרא אז כשעדיין לא נתרפא ולא נקרם עור ועדיין מוציא ליחה, ונקרא מורד ע"ש שעדיין עומד הנגע בתקפו ובמרדו שאינו מתחיל להתרפא, וצלקת הוא קרום חזק שנתרפא לגמרי, וכדי לכוין מובני שני הלשונות צ"ל דאיירי במצב שנתרפא ולא נתרפא, והוא כפי המבואר בסמוך בפ' כ"ג צרבת השחין עד שתעשה צרבת והיינו שתקרום כקליפת השום, וכה"ג קי"ל בסמוך פ' כ"ד גבי מכות אש, שמכה מורדת אינה מטמאה כלל, ואינו מבורר טעם הדבר. ואפשר לומר משום דעיקר טומאת צרעת היא דוקא כשהמחלה בעור הבשר, דבאופן כזה תוכל להתפשט על כל עור הבשר, וכמש"כ בכל הפרשה – בעור הבשר. אבל אם המכה מוציאה ליחה ניכר שהיא מחלה פנימית במקומה שאינה עלולה להתפשט על כל הגוף. .
(שם) במקום השחין שאת. שיקדים השחין לשאת ולא שתקדים השאת לשחין ^צגכי כן מורה פשט הכתוב, דאחר שנרפא השחין בא במקומו שאת, וממילא אם קדם השאת לשחין אינו בגדר שחין. .
(שם) שאת לבנה וגו'. שאת לבנה – מלמד שהיא מטמאה חלקה ^צדר"ל במראה לובן לבד בלא תערובות מראה אחרת כמו נגעי עור הבשר בריש פרשה זו, וזה נקראת חלקה, מפני שכשמטמאה במראה לובן לבד, הוי המראה לובן חלקה. , בהרת לבנה אדמדמת – מלמד שהיא מטמאה בפתוך ^צהר"ל במראה לבן מעורבת עם אודם והוא בערך יין המזוג במים. ושורש פתוך בארמית הוא כמו עירוב בעברית. וטעם הדיוק י"ל עפ"י המבואר בתו"כ לקמן פ' מ"ט והי' הנגע ירקרק או אדמדם, מלמד שאין מטמאין בפתוך, ושם הדיוק מדכתיב ירקרק או אדמדם, ולפי"ז כאן דלא כתיב בהרת לבנה או אדמדמת רק לבנה אדמדמת מבואר שמטמאה בפתוך. , ומניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ת"ל נגע צרעת ^צור"ל מניין דנגעי עור הבשר יטמאו גם בפתוך ושחין ומכוה יטמאו גם במראה לבן חלוק, ת"ל נגע צרעת, והכונה דלשון זה הוא שם כולל לכל מיני צרעת שכולם נכנסים תחת סוג אחד, ומה שיש באחת יש בחבירתה.
וע"ע בתו"כ לקמן פ' מ"ט דריש מלשון אדמדם אדום שבאדומים, כלומר אדום מאד, ולכאורה היה צריך גם כאן לדרוש כן, וצ"ל דשאני הכא דהמלה אדמדמת היא תואר על המלה לבנה, משא"כ התם. .
(שם) מראה שפל. מניין לרבות את השוה ואת הגבוה ת"ל ושפלה איננה מן העור ^צזהכרח הדרשה הזאת, משום דאי אפשר לומר דהא דכתיב ומראה שפל בדוקא נאמר שיהיה שפל, דהא בפסוק הסמוך כתיב ושפלה איננה והסגירו, וכן לעיל פסוק ד' כתיב ועמוק אין מראה והסגירו, וכן לקמן פ' כ"ו גבי מכוה כתיב ושפלה איננה והסגירו, וא"כ ע"כ הא דכתיב כאן והנה מראה שפל לא בא למעט את השוה ואת הגבוה. וצ"ל דמה דכתיב כאן בלשון כזה שלא עפ"י הדין בא בזה לרמז שלא נימא דרק אז צריך שהשער יהיה לבן רק אם מראה שפל כמבואר ריש פרשה זו, אלא אפי' אם איננה שפלה ג"כ צריך שיהפך השער ללבן משום דדבר זה הוי סימן טומאה כפי שנתבאר כ"פ. .
(שם) בשחין פרחה. בשחין ולא בעור הבשר ולא בעור המכוה ^צחכי נגעי עור הבשר דינים מיוחדים להם כמבואר ריש פרשה זו. .
(תו"כ) ואם יראנה. כולה כאחת ^צטר"ל לא מקצת מקצת, משום דבאופן כזה אפשר שיטעה על ערך השפלות והמראה. ויתכן דמדייק מלשון יראנה בכנוי, לא כמו דכתיב בפסוק הקודם וראה הכהן. .
(שם) אין בה שער. אין בה – לא בה ולא בחוט היוצא ממנה ^קר"ל לא בה ולא חוצה לה דהיינו בחוט היוצא ממנה ודבוק בה. וטעם הדיוק י"ל משום דכיון דכתיב בפסוק הקודם ושערה הפך לבן וכאן דאיירי בההיפך מזה הול"ל ושערה לא הפך לבן, וכמש"כ בפ' ד', ולכן דריש מלשון אין בה, לא בה ולא בהנמשך ממנה שעיקרו יוצא ממנה. –
והנה בשיעור החוט היוצא איתא במשנה ה' פ"ד דנגעים דאם אין בו רוחב שתי שערות אינו כגוף הבהרת, ואם יש בה רוחב כזו הוי כגוף הבהרת, ויסוד השיעור תפסו עפ"י הדרשה שלפנינו לא בה ולא חוט היוצא ממנה, ולקמן פ' כ"ו במכוה כתיב והנה אין בבהרת שער לבן דרשו שם לרבות את החוט היוצא ממנה, כפי שיבא לפנינו, ואחרי דקי"ל דדיני שחין ומכוה שוין, כפי שיתבאר בפ' כ"ז, וא"כ הדרשות סותרות זא"ז, לכן מצאו חז"ל פשר דבר דכאן איירי בחוט שאין בו רוחב ב' שערות שאינו כגוף הבהרת, ולקמן במכוה איירי בחוט שיש בו רוחב ב' שערות. .
(שם) ואם פשה תפשה. מה תלמוד לומר ^קאר"ל בלשון כפול. , לפי שנאמר וראהו הכהן ביום השביעי אם פשה תפשה (פ' כ"ז), שיכול אין לי פשיון מטמא אלא בשביעי, בשמיני בתשיעי ובעשירי מניין, ת"ל ואם פשה תפשה מכל מקום ^קבלכאורה אינו מבואר ל"ל דרשה זו תיפק ליה דכיון דלא כתיב כאן ביום השביעי כמו במכוה א"כ מהיכי תיתא הו"א רק ביום השביעי. וי"ל משום דקי"ל דבכמה דינים שוין שחין ומכוה כפי שיתבאר לקמן פ' כ"ז, וא"כ הו"א דגם לענין זה שוין, קמ"ל. .
(שם) ואם פשה תפשה. החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שער לבן, וכן בפשיון בתחלה בסוף שבוע לאחר הפטור, החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר הפשיון, וכן בשער לבן בסוף שבוע ראשון או שני לאחר הפטור, לכך נאמר ואם פשה תפשה ^קגבאור דרשה זו עיין מש"כ לעיל בפ' ט"ו בדרשה וטמאו ובפסוק י"ז בדרשה והנה נהפך וצרף לכאן. .
(שם) וטמא הכהן אותו. אותו ודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק ^קדפשוט דמדייק מדלא כתיב וטמאו הכהן כמו דכתיב כ"פ בפרשה זו, ולכן דריש מיתור לשון אותו שאינו מטמא את הספק, דכך מורה לשון אותו, שידע בבירור תכונת הדבר שמטמא מה היא, משא"כ כשהדבר ספק אצלו. ואמנם מבואר סוף פ"ה דנגעים דכלל זה הוא רק עד שלא נזקק לטומאה, היינו קודם שנקרא מפי הכהן על הנגע שם נגע, כגון שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגרים ובזה כסלע והסגירם, ובסוף השבוע היה בזה ובזה כסלע ואין ידוע באיזה מהם פשתה, אע"פ שאחד מהם טעון הסגר ז' ימים שנית בסוף שבוע ראשון והאחד מוחלט לטומאה, מ"מ הואיל ואינו יודע איזה להסגיר ואיזה להחליט שניהם טהורין, וכן כדומה לזה באיש אחד, דאע"פ דממ"נ יש בו בהרת אחת שפשתה, היינו אותה שתחלתה כגריס ועכשיו כסלע, וא"כ ממ"נ היה ראוי להחליטו לטומאה, אפ"ה הואיל ואינו יודע על איזה נגע מחליט הרי הוא טהור. אבל משנזקק לטומאה טמא אפי' ספק, כגון שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע והסגירם ובסוף שבוע היה בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד, שניהם טמאים, אע"פ שחזרו להיות כסלע וכסלע טמאים עד שיחזרו להיות כגריס.
וטעם החילוק בין משנזקק לטומאה ובין שלא נזקק לא נתבאר. ואפשר לומר דסמכינן בזה על סתירת הדרשות בענין זה, דכאן דריש את הודאי מטמא ואינו מטמא את הספק, ובפסוק הסמוך לענין פשיון דכתיב וטהרו הכהן דריש את הודאי מטהר ואינו מטהר את הספק, וזה היפך מדרשה שלפנינו. אמנם עפ"י החילוק בין משנזקק לטומאה ובין משלא נזקק יתבאר היטב, דכאן איירי מיד שבא אל הכהן, הרי לא החליט עוד הכהן את המחלה לנגע, ולכן ספיקו טהור, כיון דעדיין לא נקרא עליה שם נגע, משא"כ בסמוך דאיירי לאחר ההסגר שבעת ימים, א"כ כבר קודם ההסגר קרא עליה הכהן שם נגע שוב אין ספיקו מוציאו מטומאתו, וסברא זו מתקבלת ונכונה. –
ודע דשני דברים יוצאים מכלל ספק נגע טהור, והם ספק אם בהרת קדמה לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת, דבזה אפילו ספיקו טמא. וטעם הדבר משום דדרך השער להתלבן מחמת נגע, וע"כ נראה הדבר דבהרת קדים, וכן מי שהיתה בו בהרת כגריס והסגירו בסוף שבוע והרי היא עתה כסלע וספק אם זאת היא אותה הבהרת שהיתה מקודם כגריס רק פשתה עד כסלע או שאחרת באה תחתיה והראשונה נתרפאה והלכה לה, בזה טמא אפילו מספק, וטעם הדבר נראה משום דמוקמינן אחזקה שרוב נגעים פושין, וע' במל"מ פ"ב ה"א מטומאת צרעת מש"כ בענין ספק נגעים טהור. .
(שם) ואם תחתיה. מקום שתחתיה היא פושה. אינה פושה לא בעור הבשר ולא בעור המכוה ^קהר"ל שאם פשתה לעור הבשר או לעור המכוה אינו פשיון. וטעם הדיוק פשוט משום דכל הלשון ואם תחתיה תעמוד הבהרת הוא מיותר דדי היה לכתוב ואם לא פשתה. .
(תו"כ) צרבת השחין. עד שתקרום כקליפת השום ^קוע"ל פסוק י"ח בדרשה שחין ונרפא ומש"כ שם. .
(שם) צרבת השחין. שיהא מקומה צרוב ושיהא מקופה ניכר ^קזר"ל שכל כך תהיה צרבת עד שיעלה קרום מחמת היבשות, ובכ"ז לא תהיה כ"כ צרבת עד שלא יהיה ניכר מקום השחין. וע' מש"כ השייך לדרשה זו לעיל פ' י"ח. .
(שם) וטהרו. את הודאי מטהר ואינו מטהר את הספק ^קחבפ' הקודם דריש את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק מלשון וטמא אותו, וכאן דלא כתיב אותו כתב בס' התוה"מ מדלא כתיב וטהרו הכהן צרבת השחין היא כמו דכתיב לעיל בפ' ח' ובפ' ט"ו מקודם הדין ואח"כ הטעם, ומדכתיב כאן מקודם הטעם צרבת השחין, דריש שצריך שידע בתחלה בבירור שהיא צרבת השחין ואז יטהרנו ולא אם מסתפק בדבר. ומה ששייך עוד לדרשה זו עיין מש"כ בפ' הקודם אות ק"ד. .
(שם) או בשר וגו'. מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפים זה עם זה ^קטדרשה זו מכונת למ"ש בחולין ח' א' שחין ומכוה אחת הן, ר"ל דין אחד להם, ולמה חלקן הכתוב, ר"ל למה לא כללן ביחד לכתוב ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא או כי יהיה בעורו מכות אש, לומר לך שאין מצטרפין זה עם זה, שאם היה חצי גריס משחין וחצי גריס ממכוה אין מצטרפין לשיעור שלם לדונו כשחין או כמכוה, ואי לא אשמעינן זה הו"א דדינם ככל מראות נגעים שמצטרפין זע"ז כמבואר לעיל בפסוק ב'. .
(שם) כי יהיה בעורו. אין לי אלא מכוה שיש לה להיכן שתפשה, מכוה שאין לה להיכן שתפשה מניין, ת"ל כי יהיה בעורו אפילו בכולו ^קימכוה שיש לה להיכן שתפשה כגון אם לא נתפשטה המכוה בכל הבשר, ואם נתפשטה בכל הבשר מתחלה שוב אין לה מקום לפשות עוד. ובטעם הדרשה צ"ל דמדמה זה לשחין ששם הדין כן כמבואר לעיל פ' י"ח, כי בכמה דברים שוה מכוה לשחין כפי שיתבאר לקמן פ' כ"ז. ולפנינו הגירסא בתו"כ ת"ל כי יהיה בו בעורו, והנה לפנינו לא כתיב בפ' כי יהיה בו, ואם אין זה ט"ס בתו"כ וצ"ל ת"ל כי יהיה בעורו – צ"ל דכונתו על הלשון כי יהיה בו בעורו דכתיב לעיל פ' י"ח גבי שחין דשם דרשינן כן מלשון זה, ובא כאן לדמות מכוה לשחין כמש"כ, ודו"ק. .
(תו"כ) כי יהיה בעורו. אין לי אלא בזמן שמקצתה מכוה ומקצתה בהרת, מקצתה מכוה וכולה בהרת, מקצתה בהרת וכולה מכוה, כולה מכוה וכולה בהרת מניין ת"ל בעורו בעורו ריבה ^קיאבאור דרשה זו עיין מש"כ לעיל פ' י"ח בדרשה בו בעורו, ומש"כ ת"ל בעורו בעורו נראה הכונה שדריש כעין גז"ש נאמר כאן בעורו ונאמר למעלה בשחין בעורו (פ' י"ח) מה להלן הדין כן אף כאן הדין כן, כי בכמה דברים שוה מכוה לשחין כפי שיתבאר לקמן פ' כ"ז, יעו"ש. .
(שם) מנות אש. אין לי אלא שנכוה באש, נכוה בגחלת, ברמץ, בסיד רותח, בגפסית רותח, ובכל דבר הבא מן האור, לאתויי חמי האור מניין, ת"ל מכוה מכוה ריבה ^קיבר"ל דכתיב כי יהיה בעורו מכות אש, והיתה מחית המכוה, והיה לו לומר והיתה מחיתה. ועיין לעיל פ' י"ח בדרשה שחין ומש"כ שם. .
(פסחים ע"ה א') מכות אש. יכול מורד, ת"ל והיתה מחית המכוה, יכול עד שתעשה צלקת ת"ל מכות אש, הא כיצד חיתה ולא חיתה ^קיגעיין לעיל פ' י"ח בדרשה שחין ונרפא ומש"כ שם וצרף לכאן. .
(תו"כ) ומראה עמוק. כיצד המראה עמוק – כמראה חמה העמוקה מן הצל ^קידר"ל שמראה נראה עמוקה מן מראה העור כמראה חמה מן הצל. וביתר באור ענין זה כתבנו לעיל בפ' ב' בדרשה בהרת, יעו"ש. .
(שבועות ו' ב') נגע צרעת. מה ת"ל צרעת צרעת צרעת ג' פעמים ^קטושתי פעמים בפסוק כ"ה ופעם אחת בפסוק זה, וכולם אינם מוכרחין לגוף הענין. , צרעת כגריס ^קטזכמו בשיעור נגע במחיה. , צרעת – ליתן את האמור בשאת – בבהרת ואת האמור בבהרת – בשאת ^קיזר"ל כי בשחין כתיב שאת ובמכוה כתיב בהרת, ובא ללמד שהוא הדין בהרת בשחין והוא הדין שאת במכוה. , צרעת – ליתן את האמור בשחין – במכוה ואת האמור במכוה – בשחין ^קיחר"ל דבכלל כל דיני שחין ומכוה שיין, וכדאיתא בחולין ח' א' כמו לענין שמטמאין בשבוע אחד בשני סימנים בשער לבן ובפשיון כמבואר בנגעים פ"ג מ"ד ופ"ט מ"א ועוד לכמה ענינים כמו שהובא זה אצלנו למעלה כ"פ. [תו"כ] נגע צרעת היא. מה ת"ל היא היא היא ג' פעמים ^קיטכמשכ"ל אות קט"ו. , היא – אינה מטמאה במחיה בתחלה ובסוף שבוע ולאחר הפטור ^קכר"ל דשחין ומכוה מטמאין רק בשני סימנים, בשער לבן ובפשיון שאם נולד במקומן בהרת מסגירן שבוע אחד ולסוף שבוע או לאחר שפטרו כלל נולד בו שער לבן או פשיון מחליטו לטומאה, אבל במחיה אין מטמאין. וטעם הדבר כתבו הרא"ש והרע"ב ריש פ"ט דנגעים משום דבמחיה כתיב מחית בשר חי וזה כיון דמקומו שחין ומכוה אינו בשר חי. , היא – פרט לפשתה לבהק בסוף שבוע לאחר הפטור ^קכאר"ל שאם לאחר שבוע ההסגר או לאחר שפטרו פשתה במראה בהק אינו כלום. , היא – אין לה מראה חמישית ^קכבר"ל למטה מארבע מראות שבנגע כמבואר בהקדמה לפרשה זו סעיף ד' יעו"ש. .
(שם) צרבת המכוה. עד שתקרום כקליפת השום ^קכגעיין לעיל פסוק י"ח בדרשה שחין ונרפא ומש"כ שם. .
(שם) ואיש או אשה. אין לי אלא איש ואשה, טומטום ואנדרוגינוס מניין ת"ל או ^קכדדהלשון או כתיב בכ"מ רק היכי שיש לטעות דהכונה שניהם ביחד, משא"כ הכא דאי אפשר לטעות בזה הול"ל איש ואשה, וכמו דכתיב בפ' ויקהל כל איש ואשה אשר נדב לבם (ל"ה כ"ט) ולכן דריש מאו לרבות טומטום ואנדרוגינוס שהוא או איש או אשה, וזה הוא ע"ד אסמכתא, אבל באמת לפי מש"כ הרמב"ן ריש פרשה זו בטעם טומאת נגעים ושילוחם חוץ למחנה מפני שמזיקים לחברת האדם וישוב העולם ע"י מחלתם וזוהמתם המתדבקת, ממילא אין נ"מ לדינא בין איש ואשה בין טומטום ואנדרוגינוס. –
ודע דהא דכתיב ואיש או אשה כי יהיה וגו' בראש או בזקן, אע"פ דאין זקן לאשה, מפרש בקדושין ל"ה ב' דסתם נשים אין להם זקן, אבל משכחת לה זקן באשה, ובהדיא תניא בברייתא זקן האשה הרי הוא כזקן לכל דבריהם, ומפרש שם דהיינו לענין נגעים, יעו"ש. .
(שם) כי יהיה בו. להביא את שניתק נתק בתוך נתק, דברי ר' עקיבא ^קכהכונת דרשה זו להדין המבואר במשנה ז' פ"י דנגעים שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שער מפסקת ביניהם [כגון שהיה נתק כגריס מרובע ושיטה של שער מקיפו סביב וחוץ לאותה שיטה מקיף נתק כגריס כל סביבותיה דהיינו רצועה של נתק ברוחב כעדשה מקפת את השטח של שער שזהו שיעור הנתק המקיף השערות המבוצרות] – נפרץ ממקום אחד טמא, משני מקומות טהור [ר"ל אם הסגירן ובימי ההסגר נפרץ שער של אותה השיטה ממקום אחד טמא, משום דפשה הנתק, ואם משני מקומות, היינו שאותה שיטה נפרצה למעלה ולמטה ונשארו מאותה שיטה ב' שערות באמצע, טהור משום דמבוצרות הן ומצילות מן הטומאה], וזהו שאמר כאן להביא נתק שבתוך נתק, דמשכחת טומאה בשני נתקים זה לפנים מזה. וטעם הדיוק יש לומר משום דכיון דכתיב מקודם איש או אשה הול"ל כי יהיה בהם, וכמו דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו', ולכן דרשו דהלשון בו אינו מוסב על איש או אשה, רק על מ"ש נגע בראש, וכאלו היה כתוב כי יהיה נגע בראש ובו נגע דהיינו נגע בתוך נגע וכפי שביארנו. וע"ע השייך לדרשה זו לקמן בפסוק ל"ז בדרשה נרפא הנתק ומה שכתבנו שם. .
(שם) בראש או בזקן. מלמד שאין הראש והזקן מצטרפין זה עם זה ^קכושאם היה נתק כחצי גריס בראש וכחצי גריס בזקן אין מצטרפין, וכפי הנראה טעם הדיוק מלשון או, ר"ל מדלא כתיב בראש ובזקן, ולא היינו טועין לומר שהכונה שיהיה דוקא בראש ובזקן ביחד, דהא כיון דקאי גם אאשה, ובסתם אשה לא שייך זקן, [אע"פ דמשכחת לה כמשכ"ל אות קכ"ד, אך דבר הכתוב בהוה], לכן בראש ובזקן בודאי הכונה בראש או בזקן, וא"כ למה כתיב מפורש או, ובא להורות דאין מצטרפין. , יכול לא יצטרפו אבל יפשו מזה לזה ^קכזשאם יש נגע בראש ופשה לזקן או להיפך יהיה מטמא בפשיון זה. ת"ל צרעת הראש או הזקן, כשם שאין מצטרפין זה עם זה כך אין פושין מזה לזה ^קכחר"ל דגם שם או מיותר, דהו"מ למכתב צרעת הראש והזקן הוא וכמשכ"ל אות קכ"ו, ובא לרבות שגם אין פושין. .
(תו"כ) והנה מראהו עמוק. מניין לרבות את השוה ואת הגבוה ת"ל והנה אין מראה עמק מן העור ^קכטר"ל דליכא למימר דוקא עמוק, דהא בכ"מ בפרשה זו כתיב והנה אין מראה עמוק והסגיר. וא"כ למה נאמר ומראהו עמק, יכול אם נתקו אדם יהא טמא, ת"ל מראהו עמק – בידי שמים ^קלר"ל כמו שמראהו עמוק הוא רק בידי שמים, כמו כן אם נתקו השערות ע"י אדם אינו מטמא. .
(שם) שער צהב. צהב – ולא ירוק ולא אדום ולא לבן ^קלאומפרש למה הוא דומה מראה צהוב למראה זהוב, והוא עפ"י התחלפות אות צ' בז' שהם ממוצא אחד, וכן תרגם יונתן כחיזו דהב. ונראה דממעט ג' מראות אלו משום דשלש פעמים כתיב בפרשה זו שער צהוב, כאן ובפסוק ל"ב ובפסוק ל"ו. ומה שאינו ממעט מראה שחור, פשוט הוא משום דמראה שחור מבואר בפרשה דסימן טהרה הוא ואין צריך למעוטי. .
(שם) דק. לקוי קצר, דברי ר' עקיבא ^קלבר"ל לא רק דק בעוביו אלא אפי' דק באורך, ור"ל שלקו בארכם, ובאמת מצינו לשון דק לא רק במובן דק בעוביו אלא בכל דבר לפי ענינו, וכמו אבק דק וכדומה. .
(שם) נתק הוא. יכול יהיה מוסיף על ארבע מראות שבעור הבשר ת"ל וטמא אותו נתק הוא ^קלגר"ל יכול שגם בצרעת הראש לא יהא מטמא רק באחת מארבע מראות [ע' הקדמה לפרשה זו סעיף ד']. וסימן נתק הוא תוספת סימן טומאה לסימני המראות ת"ל וטמא אותו נתק הוא ולשון זה מורה שעיקר הטומאה מחמת שנתק הוא וא"כ ממילא מבואר שא"צ סימן אחר לטמאו. .
(שם) נתק הוא. יכול תהא הבהרת מטמא בראש ובזקן ^קלדר"ל יכול שלבד סימן נתק יהיו נוהגים גם טומאת ד' מראות נגעים בראש ובזקן [ותפס בהרת מפני שהיא המראה היותר לבנה וטמאה כמבואר ריש פרשה זו]. ת"ל נתק הוא צרעת הראש וגו', אין לראש ולזקן אלא טומאת נתקים בלבד ^קלהדרק נתק מטמא בהם ולא שאר סימני טומאה שבכל הגוף. .
(תו"כ) נגע הנתק. מה ת"ל נגע הנתק, הקיש נתק לנגע, מה נגע אינו פחות מכגריס ^קלוכמבואר לעיל פסוק י"א. אף נתק כגריס, וכשהוא אומר למטה (פ' ל"ג) נגע הנתק, הקיש נגע לנתק, מה נתק שאין הפשיון לתוכו, אף נגע שאין הפשיון לתוכו ^קלזר"ל בנתק ודאי אי אפשר שהפשיון יהיה לתוך הנתק, שהרי הפשיון הוא במקום שער ובנתק אין שער, כי על כן נקרא בשם נתק על שם שהשער ניתק ונשר ממקומו, כך פי' בעל קרבן אהרן. אבל פי' זה קשה מהדרשה שבסמוך שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שער מפסקת ביניהן, יעוי"ש, הרי מבואר דאפשר שישאר שער בתוך הנתק, ומה דאקרי נתק משום דרוב השער נושרים, אבל מקצת אפשר שישאר. וצ"ל כיון דעפ"י רוב נופל כל השער, לכן אי אפשר לצייר דין בכל הנתקים באופן שיצוייר רק במיעוט, ועיין במשנה ג' פ"ו דנגעים. .
(שם) ושער שחר. מניין לרבות את הירוק ואת האדום ת"ל שער ^קלחאינו מבואר הפירוש, דהלא לא כתיב ושער סתם אלא ושער שחור, א"כ הלא מפרש רק שער שחור. ואולי קיצור לשון הוא, והכונה כיון דכתיב נתק הוא, ופי' נתק שנתקו ונשרו כל השערות, א"כ ע"כ גם שערות אדומים וירוקים אין בו, דאל"ה לא שייך לקרא נתק, וע"כ הפי' ת"ל שער ר"ל שע"כ כל שער אין בו, כיון דנתק הוא. אך לא אדע ל"ל כלל רבוי זה לשער אדום וירוק והלא כבר בפסוק הקודם ממעט משער צהוב ולא ירוק ולא אדום, ר"ל שאלה הם סימני טהרה, וא"כ ממילא נתרבו אלו לדמותם לשער שחור, וי"ל. ויש להעיר למה לא אמר גם מניין לרבות את השער לבן כמו לעיל בפסוק ל' שדומה ג"כ לשחור ואדום וירוק בענין נתקים, וצ"ע. , א"כ למה נאמר שחר, שהשחר מציל והצהב אינו מציל ^קלטר"ל דאי הוי כתיב שער סתם הוי מרבינן גם שער צהוב אשר באמת הוא סימן טומאה בנתק. וצ"ע ל"ל למעט זה, והלא מפורש בפסוק הקודם דשער צהוב הוי סימן טומאה, וא"כ איך הוי ס"ד כאן לומר דשער צהוב מציל לטהר, וי"ל. .
(שם) אין בו. עד שיהא מבוצר בו ^קמר"ל כמבצר, וכמבואר לפנינו לעיל בפ' י' עי"ש ומש"כ לקמן פסוק ל"ז. , מכאן אמרו (נגעים פ"י מ"ו) ב' נתקים זה בצד זה ושיטה של שער מפסקת ביניהם, ממקום אחד טמא, משני מקומות טהור ^קמאר"ל שני נתקים מונחים זה אצל זה ויש שיטת שער מפסקת ביניהם וחולקת אותן לשנים כמחיצה המפסקת, אז אם נפרץ שער של אותה השיטה במקום אחד בסוף שבוע ראשון של הסגר או בסוף שבוע שני או לאחר שפטרו הכהן טמא הוא, שהרי פשה הנתק, אבל אם נפרצה השיטה למטה ולמעלה ונשארו מאותה שיטה ב' שערות באמצע טהור משום דמבוצרות הן ומצילות. ומבואר במשנה הנ"ל דשיעור הפרצה כשנפרצו בשני מקומות הוא מקום שתי שערות, וטעם הדבר משום דבאופן כזה חשיבי השערות שבאמצע מבוצרות. .
(שם) אין בו. ואם יש בו פטור ^קמבלכאורה דרשה זו אין לה באור דמאי קמ"ל, והלא זהו עיקר כונת הענין, ויתכן לומר דבא להוציא שלא נימא דכונת הלשון כמו הלשון ושער לבן אין בו (פ' כ"א) דפירושו הא אם יש בו שער לבן טמא משום דהוי סימן טומאה, אבל הכא הפי' ושער שחור אין בו הא אם יש בו טהור, וטעם הדבר משום דכמו דשער לבן בנגע הוי סימן טומאה כך שער שחור בנתק הוי סימן טהרה דסימן הוא שנרפא הנתק וכדכתיב בסמוך ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא. .
(שם) ולא היה בו שער. ר' יהודה אומר, לא הפך בו שער צהוב לא נאמר אלא לא היה בו, הא אם קדם את הנתק טמא ^קמגמדייק משום דלכאורה היה צ"ל לא הפך בו כמו דכתיב בשער לבן ושערה לא הפך לבן (פ' ה', ו', כ"ג וכ"ח). .
(תו"כ) והתגלח. כאן חציין של פסוקים שבתורה ^קמדלעיל ס"פ שמיני בפסוק כל הולך על גחון אמרו ו' דגחון חציין של אותיות שבתורה וכאן מציין חציין של פסוקים. ויתכן דלסימן הדבר בא כאן ושם הג' והו' [דגחון] באותיות רבתות. אמנם צ"ע, דבחומשים המדוייקים אצלנו נסמן בפ' צו על הפ' ויאפד לו בו (ח' ז') חצי התורה בפסוקים, וצ"ל עפ"י מש"כ התוס' בשבת נ"ה ב' ובכ"מ דהגמ' חולקת עם המסורה שלנו, ולפי"ז אפשר דגם בהפסקת הפסוקים יש מחלוקת בין התלמוד והמסורה. .
(קדושין ל' א') והתגלח. בכל אדם ובכל דבר ואפילו הוא נזיר ^קמהלא כתיב כאן וגלח כמו בפ' מצורע, דאם היה אומר כן היה במשמע שהכהן יגלחנו, כמו שכל הפעולות כאן מוסבים על הכהן, ומדכתיב והתגלת מורה שלאו דוקא הכהן יגלחנו אלא אפי' כל אדם, וכן מדלא כתיב והתגלח בתער כמו דכתיב בפ' מצורע מבואר דגם בכל דבר מותר לגלח, כמו במספרים כעין תער ובסם וכדומה, וכן מלשון והתגלח שהוא בנין התפעל (והוא יחס הפעול) המורה על תמידית הפעולה ר"ל בלא ישונה בשום אופן מורה שאע"פ שהוא נזיר דאסור בגלוח לבד תגלחת הנזיר בזמנו, מ"מ אם הוא מצורע יתגלח. , יכול תהא תגלחת הנדר דוחה לתגלחת הנתק בזמן שהוא ספק נתק, ת"ל ואת הנתק לא יגלח ^קמודדי היה לכתוב והתגלת עד הנתק, ומדכתיב ואת הנתק לא יגלח ש"מ בכל אופן שהוא לא יגלח. אך צ"ע למה באמת לא יתגלח הנזיר אפי' בודאי נתק ככל עשה שדוחה ל"ת. ואפשר לומר משום דכאן איתא שתי ל"ת, השמר בנגע הצרעת [וכ"מ שנאמר השמר הוי ל"ת] וכמבואר לעיל פ' ג' וגם הל"ת ואת הנתק לא יגלח, ועיין בסמוך. .
(תו"כ) ואת הנתק וגו'. וכי מה יש בו וא"כ למה נאמר ^קמזר"ל כיון דצריך לגלח את השער ובנתק הלא אין שער, כי על כן נקרא בשם נתק על שם ניתוק ונפילות השער וא"כ מה שייך לומר ואת הנתק לא יגלח. , אלא סמוך לנתק לא יגלח, הא כיצד, מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פשה ^קמחר"ל מגלח סביב לו ומניח שתי שערות סביב לו, ועיין במשנה ה' פ"ו דנגעים. .
(שם) ואת הנתק וגו'. תניא, מניין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה, ת"ל ואת הנתק לא יגלח ^קמטאיירי כגון שיש בו שער צהוב שהן סימני טומאה. וצ"ע למה אינו מביא הפסוק השמר בנגע הצרעת בפ' תצא דמיניה יליף הגמ' בשבת קל"ב ב' ובמכות כ"ב א' לאו לקוצץ בהרת ולתולש סימני טומאה וכמבואר לעיל בפסוק ג', ועיין מש"כ שם. .
(שם) טמא הוא. תניא, מניין לשער צהוב החוזר לאחר הפטור, ת"ל לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא ^קנר"ל שאם החליטו הכהן לטומאה מחמת הפשיון ובתוך כך נולד בו שער צהוב לא יחזור לטמאנו גם מחמת השער צהוב שגם הוא סימן טומאה. ומסיים בתו"כ בטעם הדבר משום דקי"ל אין מחליטין את המוחלט כמבואר לעיל פסוק י"א בדרשה לא יסגירנו שכל שנקרא עליו שם טומאה שוב אין זקוק לו לראות בו עוד נגע אחר, יעוי"ש, וזהו שאמר לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא, ר"ל לא יביט עוד על סימן טומאה מחמת שער צהוב להחליטו עוד לטומאה, יען כי טמא הוא מחמת הפשיון ואין מחליטין את המוחלט כמבואר בפסוק הנ"ל, ובעל ק"א פי' בע"א.
ויתכן עוד בביאור דרשה זאת שבתו"כ כי מתחלה מרמז כי יש במציאות שאחרי הפטור יראה שער צהוב וזהו שאמר מנין לשער צהוב החוזר (ר"ל שהוא חוזר) לאחר הפטור ת"ל לא יבקר לשער הצהוב, ואח"כ באו שם הדרשות הנוגעות לפי"ז לדינא. .
(תו"כ) טמא הוא. תניא, מניין לשער הצהוב שמטמא שלא בפשיון ופשיון שמטמא שלא בשער צהוב, ת"ל לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא ^קנאהבאור כמש"כ בדרשה הקודמת דגם מחמת פשיון לבד טמא וא"צ לזה עוד סימן טומאה משער צהוב. .
(שם) ואם בעיניו עמד. אין לי אלא בעיני עצמו, בעיני בנו, בעיני תלמידו מניין, ת"ל ואם בעיניו עמד הנתק ^קנבלעיל בפסוק ה' כתיב ואם הנגע עמד בעיניו, ושם הפי' בעיניו במצבו ובגונונו הקודם, ובעיניו הוא מלשון ועינו כעין הבדלח, אכן כאן אי אפשר לפרש כן, יען כי באמת אם צמח שער שחור אז טהור אפי' פשה הנתק, לפי שצמיחת שער שחור הוא סימן טהרה בכל האופנים, וכמו דקי"ל בפ"י מ"ג דנגעים הצומח [שער שחור] מציל מן הפשיון. ולבד זה אם צמח שער שחור בהכרח א"א שהנתק עומד במצבו ובגונונו כשהיה, יען כי צמיחת שער שחור מורה שכבר נפחת הנתק, ולכן צ"ל דהכתוב משמיענו רבותא דאפי' אם נראה לו לכהן שהנגע עומד בעינו אפ"ה לא משגחינן בזה אלא מטהרינן אותו. וטעם הדבר, משום דראיה זו אינה נכונה, כיון שצמחו שערות שחורות שמורה בטח על הבריאות [ולכן לא אשמעינן הפסוק רבותא משער שחור בפשיון, יען דזה דבר כמעט מן הנמנע שתפשה הנגע בשער שחור, שהם כמו שני הפכים], ולפי"ז אין ראיה זו של הכהן מכריע הדין לאיזו צד, כיון דבכל האופנים טהור מפני השער השחור, ולכן מכיון שאין בראיה זו כל הכרעה רשאי לראותה גם בנו גם תלמידו. והסמך שסמך התו"כ על הלשון ואם בעיניו עמד הנגע פשוט הוא מדלא כתיב ואם ראה הכהן, ואלו היה כתוב כן הו"א דהעיקר תלוי בראיתו וכיון שכן ממילא לא סמכינן רק אראית עצמו, אבל מכיון דכתיב רק שבעיניו נדמה כן והדמיון ללא אמת הוא כמש"כ ממילא אין נ"מ בראית עצמו ובראית זולתו כמבואר. .
(שם) ושער שחור צמח. אין לי אלא הצומח בסוף והמשואר בהחלה, מניין הצומח בתחלה והמשואר בסוף, ת"ל שער שער ריבה ^קנגנראה דצ"ל שער שחור ריבה. ובאור הענין דע"כ א"א לומר דהא דכתיב שער שחור דוקא שחור ולא שאר המראות, שהרי לעיל בפ' ל"א דכתיב ושער שחור אין בו מרבינן אין לי אלא שחור מניין לרבות את הירוק ואת האדום ת"ל שער כמובא לפנינו שם, וא"כ למה כתיב כאן שחור ודי. היה לכתוב שער סתם, ואי משום דהוי מרבינן גם שער צהוב, זה אינו, דשער נהוב מפורש בפ' ל' שהוא סימן טומאה, וא"כ האי שחור מיותר הוא, ולכן דריש שבא לרבות צומח בתחלה ומשואר בסוף, ור"ל כיון שמתחלה אמר (פ' ל"א) ושער שחור אין בו שהוא המשוייר, וכאן אמר ושער שחור צמח בו שהוא הצומח מחדש, והו"א דבדוקא בעינן בתחלה שער שחור משוייר ובסוף שער שחור צמח מחדש, אבל אם בסוף משוייר ובתחלה צמח אין מועיל לטהרה, קמ"ל. .
(תו"כ) צמח בו. אעפ"י שאין מבוצר בו ^קנדעיין לעיל בפ' ל"א ושער שחור אין בו דריש בתו"כ עד שיהא מבוצר בו, ועיין מש"כ שם בבאור ענין מבוצר. ובתוי"ט פ"י מ"ג דנגעים טרח הרבה מאוד בבאור הדרשה דשם ושלפנינו מהיכא פסיקא ליה להתו"כ לדרוש אין בו דהתם עד שיהא מבוצר וצמח בו דהכא אע"פ שאין מבוצר, יעו"ש. ובאמת יש להסביר טעם הדרשות האלו בפשיטות, משום דהתם דאיירי בחקירת תכונת המחלה מה היא וערכה בכלל, לכן אם אין השער מבוצר י"ל דאין ראיה ממה שישנם השערות במקום אחד, מפני כי אף שבמקום השערות אין נתק אבל להלאה מהם יש נתק, ורק אם השערות מבוצרות ניכר שבכל שטח המקום ההוא אין נתק, אבל הכא דאיירי בראית הכהן פעם שניה, שכבר בפעם הראשונה החליט אותו המקום לנתק ודאי, ועתה כשרואה אותו שנית צמח באותו המקום שערות שחורות, א"כ הצמיחה הזאת לבדה מורה על רפואת הנתק באותו מקום, כיון דאז בפעם הראשון לא היה שם צמיחת שערות, ולפי"ז ממילא לא אצטריך שיהא השער מבוצר, אחרי דהצמיחה בעצמה מורה על הרפואה והבריאות השלמה, ודו"ק. .
(שם) נרפא הנתק. ולא שניתק נתק בתוך נתק ^קנהר"ל רק אז סימן טהרה בצמיחת שער שחור רק אם נרפא הנתק ע"י הצמיחה, אבל לא אם ניתק נתק בתוך נתק, דהיינו שאם תוך שער שצמח בנתק החיצון יש ג"כ נתק, דבאופן כזה אין צמיחת שער שחור סימן טהרה ורפואה, ועיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ט השייך לענין זה. .
(שם) טהור הוא. אעפ"י שהלך לו שער שחור טהור הוא ^קנובכ"מ כתיב וטהרו הכהן וכאן כתיב טהור הוא להורות שנשאר טהור גם אח"כ אע"פ שכלה השער שחור. וטעם הדבר מפני שעם היות פעם אחת השער שחור כבר ידעינן שנתרפא שוב לא איכפת לן במה שהלך אח"כ, וכ"ה במשנה ח' פ"י דנגעים. .
(שם) טהור הוא וגו'. אי טהור הוא יכול יפטר וילך לו ^קנזר"ל שאם יראה האיש המנוגע שצמח בו שער שחור ידין דינו לעצמו מבלי הוראת הכהן. ת"ל וטהרו הכהן, אי וטהרו הכהן יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהיה טהור ת"ל טהור וטהרו הכהן ^קנחר"ל רק אז מועילה טהרת הכהן רק אם באמת טהור הוא ע"פ הדין ולא אם נודע אח"כ שטעה. .
(שם) בהק הוא טהור הוא. מלמד שבהק טהור ^קנטכבר כתבנו בהקדמה לפרשה זו סעיף ד' מדיני מדרגות המראות לבנות בנגעים הטמאות, כי הפחותה שבהם היא כקרום ביצה, אבל זו שלבנוניתה עוד פחות מקרום ביצה היא רק בהק וטהור, וכאן הוא דיליף זה, דמדכתיב בהק הוא טהור הוא ש"מ דמראה לובן בהק אינו לובן לענין טומאה. , יכול לא יטמא משום אום אבל יטמא משום פשיון ת"ל פרח טהור ^קסר"ל יכול לא יטמא אם גוף הנגע הוא כמראה בהק אבל יטמא משום פשיון אם המראה בתחלה היתה מאחת המראות הלבנות הטמאות כגון בהרת או שאת או ספחת ואח"כ לאחר שבעת ימי ההסגר פשתה במראה בהק ת"ל פרח טהור, ופשיון מעין פריחה הוא שנולד מחדש. , יכול יטהר את הבהרת שיצאה ממנו ת"ל הוא ^קסאומסיים עוד בתו"כ דאינו מטהר גם את הבהרת הנסמך לו, דמדכתיבי שני מעוטים בהק הוא טהור הוא, באו למעט שני מיני בהרת, בהרת היוצאת ובהרת הסמוכה. .
(תו"כ) כי ימרט ראשו. להביא את הזקן ^קסבאפשר מדייק כן מדלא כתיב כי יקרח ראשו, דכן מצינו הלשון בקרחת הראש, וכל ראש קרחה (ישעיה ט"ו), אך אי הוי כתיב כן לא היה זקן בכלל, משום דשם קרחה לא יונח על הזקן, ומדכתיב כי ימרט ראשו כולל גם זקן, ר"ל דלאו דוקא ראשו, משום דשם מריטה נופל גם על זקן. , א"כ למה נאמר ראשו – ראשו טהור ואין הזקן מעכבו ^קסגר"ל דגם במריטת שער הראש לבד ג"כ הדין כן, ולא שצריך דוקא מריטת הראש והזקן ביחד. .
(שם) קרח הוא. מניין שאם היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור ת"ל קרח הוא ^קסדר"ל דאזלינן בתר סוף הענין ולא אחר תחילתו שהיה נתק, ומרבי זה מלשון קרח הוא דמיותר, דדי היה לכתוב טהור הוא.
וע' בפירש"י בפסוק זה כתב דקרחת וגבחת מטמאין בסימני נגעי עור בשר, בשער לבן ומחיה ופשיון, עכ"ל. והיא פליאה גדולה, שהרי מפורש איתא במשנה י' פ"י דנגעים שאין מטמאין בשער לבן, ומקור דין זה בתו"כ בסמוך פ' מ"ב בדרשה צרעת פורחת היא, וע' מש"כ שם הכרח לדין זה. ואין ספק לדעתי כי ט"ס ברש"י וצ"ל במחיה ובפשיון, והלשון בסימני עור בשר הוא אשיגרא דלישנא דתו"כ לקמן פסוק מ"ב בדרשה הנ"ל, וחידוש על הרא"ם שלא העיר בזה. .
(שם) מפאת פניו. אין לי אלא מפאת פניו, מניין לרבות הצדעין מכאן ומכאן ת"ל ואם מפאת פניו ^קסהדלשון מפאת כולל גם הגבול שממנו והלאה, כמו מעבר הירדן, מעבר לים. .
(שם) בקרחת או בגבחת. איזהו קרחת ואיזהו גבחת, מהקדקד שופע לאחריו ^קסועד החוליא הראשונה של צואר, ועיין בהקדמה לפרשה זו סעיף ג'. זו היא קרחת, מהקדקד שופע לפניו זו היא גבחת ^קסזעד כנגד שער מלמעלה ולאפוקי גבות העינים. .
(שם) בקרחת או בגבחת. מלמד שאין קרחת וגבחת מצטרפות זו עם זו ואין פושות מזו לזו ^קסחעיין לעיל פסוק כ"ט בדרשה בראש או בזקן ומש"כ שם וצרף לכאן. .
(תו"כ) צרעת פורחת היא. צרעת – מלמד שהיא מטמאה במחיה ^קסטכמבואר כמה פעמים לעיל בפרשה דשם צרעת כולל כל מיני נגע ובכלל גם מחיה. , פורחת – מלמד שהיא מטמאה בפשיון ^קעדפשיון ענינו שהוסיף לפרוח. , היא – אינה מטמאה בשער לבן ^קעאדמלת היא מיותר, ולכן דריש דאחרי דצרעת מורה שמטמאה במחיה ופורחת מורה שמטמא בפשיון כמבואר, באה המלה היא למעט שרק באלה מטמא ולא בשער לבן, והיינו אם נולדו בה שער לבן אינם סימני טומאה כמו בנגעי עור הבשר, ועיין מש"כ לעיל אות קס"ד. ואמנם לא ידעתי מה צורך למעוט זה, והלא בלא"ה לא שייך בקרחת וגבחת סימן שער לבן, אחרי דמקום קרחת וגבחת אין מגדל שער כלל, כמבואר לעיל. ובאמת הרמב"ם פ"ה ה"ט מטו"צ כתב הלשון קרחת וגבחת אין מטמאין בשער לבן לפי שאין בהם שער לבן, עכ"ל, וכונתו למש"כ דאינם ראוים לגדל שער, והכ"מ שם כתב דסובר הרמב"ם דלכן מיעטה התורה שער לבן בקרחת וגבחת מפני שאין בהם שער, עכ"ל. אבל כמדומה אני שאין מדרך הדרשות למעט דבר שחיובו מצד הטבע, וצ"ע. .
(שם) בקרחתו או בגבחתו. מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים ^קעבנראה דר"ל סתם קרחת הוא בידי שמים, משום דאי אפשר לומר דאין שום קרחת בידי אדם שהרי כתיב מפורש (פ' אמור) לא יקרחו קרחה בראשם. והתוי"ט פ"י מ"י דנגעים הסביר דרשה זו דקים להו לחז"ל דקרחת בא בידי שמים [עפ"י רוב] וגבחת בידי אדם [ג"כ על הרוב] והקיש כאן גבחת לקרחת שגם גבחת דהכא פירושו שבא בידי שמים. ובס' התוה"מ האריך הרבה בזה ולא מצאתי תכלית סוף דבריו. אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער, מניין אכל נשם, סך נשם ^קעגסם המשיר שער, ובכהאי גונא מגדל שער. ת"ל קרחת קרחת ריבה ^קעדדדי היה לכתוב צרעת פורחת היא ולא לסיים בקרחתו או בגבחתו, ולראב"ד גירסא אחרת כאן. .
(שם) כמראה צרעת. כמראה צרעת עור בשר בשני שבועות ^קעהר"ל כמראה נגע עור הבשר שמטמא בשני שבועות והיינו שאם לאחר ההסגר בשבוע ראשון לא נולדו בו יתר סימני טומאה מסגירו עוד שבוע, ולא כמו בשחין ומכוה שאין בהם הסגר אלא שבוע אחד, כמבואר במקומו בפרשה. .
(שם) איש צרוע. תנו רבנן, איש, אין לי אלא איש, אשה מניין, כשהוא אומר והצרוע אשר בו הרי כאן שנים ^קעובפסוק הסמוך כתיב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו', ולא הול"ל כלל והצרוע, אלא רק בגדיו יהיו פרומים, אחר דקאי אדלעיל דאיירי במצורע, ולכן דריש שבא לרבות צרוע שני כגון אשה. , אם כן למה נאמר איש, לענין של מטה, האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת ^קעזאפשר הטעם משום ניוול, כמו שמצינו בכ"מ שדרשו חז"ל לתקנת בנות ישראל שלא תתראנה מנוולות, ע' שבת ס"ד ב' ובכ"מ בש"ס, ולפי"ז ניחא מאי דממעטינן כאן אשה ולעיל בפ' ג' מרבינן מלשון אדם אפי' קטן ולא להיפך לרבות אשה מלשון אדם וכאן למעט קטן מפריעה ופרימה, יען דלאשה הוי פריעה ופרימה ניוול וגנאי, לכן סברא הוא למעט אשה מכאן, וגם לפי סברא זו ניחא שאינו ממעט אשה משאר דיני מצורע כמו משאילת שלום ומרחיצה וסיכה ומבדד ישב כמבואר בסמוך, משום דבכל אלה אין ניוול, ועי' תוס' ערכין ג' א'. ועפ"י זה אפשר ליתן טעם במה דקי"ל בכריתות ט' ב' דמצורע אסור בתה"מ ולא מצורעת, ואינו מבואר טעם הדבר, ולפי מש"כ י"ל כדי שלא תשנא על בעלה. –
והנה בתו"כ כאן בענין דרשה זו איתא אין לי אלא איש, אשה וקטן מנין, וי"ל דהגמ' השמיטה קטן משום דכבר בראש פרשה זו בא רבוי על כלל טומאת נגעים שנוהגים בקטן מלשון אדם כי יהיה בו (פ' ג') כמבואר שם. .
(סוטה כ"ג ב') והצרוע. לרבות כהן גדול ^קעחכפי הנראה מפרש הלשון והצרוע אשר בו הנגע, דלשון אשר הוא כעין נתינת טעם דמחמת שבו הנגע לכן צריך שיהיו בגדיו פרומים וכו', וכיון שכן ממילא חייב כל מצורע בזה, ואפי' כזה שלולא סבת הצרעת אסור בפריעה ופרימה כמו כהן גדול דכתיב ביה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום אבל מחמת שהוא צרוע חייב בזה, ולכן כתיב והצרוע וגו' ולא ואשר בו הנגע וכו', וזהו שאמר והצרוע לרבות כהן גדול. –
והנה מבואר מכאן שגזירת הכתוב הוא בכה"ג שיתחייב בפריעה ופרימה, ולולא כן היינו ממעטין כה"ג מצורע מפריעה ופרימה, אבל הרמב"ם בפ"י ה"ו מטו"צ כתב בטעם חיוב כה"ג מצורע בזה משום דעשה דבגדיו יהיו פרומים דוחה ל"ת דראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. וצ"ע, דלפי"ז ל"ל להגמ' לרבות זה מן והצרוע. אבל באמת נראה דלא ניחא להגמ' לומר טעם זה, דכמו דקי"ל באשה שאינה פורעת ופורמת אע"פ דלא כתיב בה לאו בזה רק משום ניוול לבד כמש"כ בדרשה הקודמת, כמו כן בכה"ג דקי"ל בו שצריך להיות מצויין בנוי וביופי כמו דדרשינן בפ' והכהן הגדול מאחיו (פ' אמור) וגם נאמר בו לאו דראשו לא יפרע וכו' מכש"כ דלא היינו מחייבין אותו בעשה זו דפריעה ופרימה אי לאו דגזרת הכתוב והצרוע, כמבואר לפנינו, ודו"ק. .
(מו"ק י"ד ב') אשר בו הנגע. אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה בלבד ^קעטדמוסגר אינו מחויב בפריעה ופרימה, הא לענין שילוח חוץ למחנה זה וזה שוין, וכן לענין בדד ישב ולטמא כל אשר בבית שהיה בו, כפי שיתבאר בפסוק הבא. , שנאמר והצרוע אשר בו הנגע, מי שצרעתו תלויה בגופו, יצא זה שצרעתו תלוי בימים ^קפר"ל מצורע מוחלט טומאתו תלוים בגופו שכל זמן שלא נתרפא ממנו טמא, דגבי טהרה דידיה כתיב והנה נרפא נגע הצרעת, אבל מצורע מוסגר טומאתו תלויה בימים, היינו בימי הסגר, שאם לא ימצא ביום השביעי סימני טומאה, שער לבן או מחיה או פשיון הרי הוא טהור ואע"פ שעדיין נגעו עליו.
והנה רש"י פירש, מצורע מוחלט לאחר שכלו ימי ההסגר ונראה בו סימני טומאה האמורין בו, עכ"ל. ודבריו מופלאים, דמשמע שבסימני טומאה נעשה טמא מוחלט רק לאחר שכלו ימי ההסגר, ובאמת הלא גם בראשית בואו אל הכהן כשנראו בו סימני טומאה שער לבן ומחיה מחליט אותו הכהן לטומאה, כמבואר ריש פרשה זו ובפ"א מ"ג דנגעים להחליט את שנולד בו מחיה או שער לבן בתחלה. ואפשר לומר דמש"כ רש"י ונראה בו סימני טומאה הו' דונראה הוא ו' המחלק, ושיעור דבריו מצורע מוחלט לאחר שכלו ימי ההסגר או שנראה בו סימני טומאה [בתחלה], ומכוונים בזה דבריו ללשון המשנה דנגעים שהבאנו, ודו"ק. –
ודע דיש להעיר אם גם במצות טמא טמא יקרא דבסמוך, היינו לפרסם טומאתו ג"כ חייב מצורע מוסגר, ופשטות הלשון אין בין זל"ז אלא פריעה ופרימה בלבד משמע דלענין זה שוין, וכן יש לדייק ממו"ק ה' א' דכל טמא מחויב לפרסם טומאתו כדי שיזהרו ממנו, וא"כ ממילא גם מצורע מוסגר חייב בזה כיון דגם הוא מטמא, אבל הרמב"ם פ"י ה"ז מטו"צ פסק דרק מצורע מוחלט חייב בקריאה זו, ולכאורה צ"ע בזה. וי"ל ע"פ הסברא דכיון שהוא מוסגר הלא בלא"ה לא יגעו בו אנשים זרים, וא"כ קריאה זו אך למותר היא. ועדיין צ"ע. .
(מגילה ח' ב') בגדיו יהיו פרומים. מצורע מהו בקריעה, תא שמע, בגדיו יהיו פרומים – שיהיו מקורעין ^קפאלכאורה אינו מבואר דקארי לה מאי קארי לה, האם לא ידע השואל את הפסוק בגדיו יהיו פרומים, וכבר עמד על זה הריטב"א בחידושיו, ועיין מש"כ כונה נאותה בישוב דבר זה לעיל פ' שמיני בפסוק ובגדיכם לא תפרמו (י' ו') יעו"ש וצרף לכאן. .
(מו"ק ט"ו א') וראשו יהיה פרוע. אין פריעה אלא גדול שער ^קפבוכמו דכתיב בפ' שמיני ראשיכם אל תפרעו שפירושו אל תגדלו שער. ונראה דבא להוציא שלא נימא דפי' הלשון פרוע כמו ופרע את ראש האשה שפירושו שיגלה, ובאמת כן ס"ל לר"ע בסוגיא כאן, ובגמרא רוצה לפשוט מדעת ר"ע שיהיה מצורע פטור מתפילין כיון דראשו צריך להיות מגולה, ודחי לה שהתורה לא הקפידה רק על כסוי ממש ולא אכסוי דתפילין, וכש"כ לדעת ר"א שהפירוש פרוע גידול שער בודאי חייב בתפלין כיון דאין שום שייכות לענין זה, ואנו קיי"ל בזה כר"א, וכן העתקנו בפנים. וצ"ע ברמב"ם פ"י ה"י מטו"צ שהשמיט דין חיוב תפלין במצורע, והלא כיון דהגמרא שקל וטרי בזה הו"ל להביא פסק הלכה כמסקנת הגמרא. .
(שם שם) ועל שפם יעטה. מצורע מהו בעטיפת הראש, ת"ש, ועל שפם יעטה, מכלל שחייב בעטיפת הראשים ^קפגכנראה סמך בזה על מ"ש בתו"כ ועל שפם יעטה חופה ראשו כאבל, וכן תרגם אונקלוס כאבילא יתעטף. .
(שם שם) ועל שפם יעטה. מצורע מהו בשאילת שלום, ת"ש, ועל שפם יעטה, שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו, שיהיה במנודה ואבל ואסור בשאילת שלום ^קפדלכאורה צ"ע דהא בדרשה הקודמת יליף מלשון ועל שפם יעטה שחייב בעטיפת הראש ואיך יליף עתה לענין איסור שאילת שלום. וי"ל דכאן יליף משום דשם שפם הויא השפה העליונה ועטיפתה מונעת את הדבור, והיינו ששפתותיו מדובקות זו בזו, ואסור הוא גם בדבור של שאילת שלום. .
(שם שם) וטמא טמא יקרא. מלמד שצריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים ^קפהכנראה דריש המלה יקרא מלשון פרסום והכרזה כמו וקראתם דרור בארץ, כי קרא ה' לרעב, וכדומה. וכ"מ בברכות נ"ה א' שלשה הקב"ה מכריז עליהם וכו', ומסמיך שם כל הדברים על לשון קריאה דכתיב בהו, ומפרש דהיינו הכרזה ופרסום, ודריש לאיזו תכלית יכריז כזה כאן, בודאי הוא שיבקשו עליו רחמים שיתרפא מצרעתו, וע"ע בדרשה הסמוכה. ויתכן דזוהי כונת הגמרא בסנהדרין ק"ד ע"ב עה"פ דאיכה בכה תבכה בלילה, למה בלילה, לפי שכל הבוכה בלילה קולו נשמע, דבר אחר בלילה שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו, ע"כ, ולא נתבארה הכונה למה עשו כן לבכות דוקא בלילה, ולפי הדרשה שלפנינו י"ל דהכונה היתה כדי שישמעו אחרים ויבכו עמהם ויבקשו עליהם רחמים. .
(שם ה' א') וטמא טמא יקרא. תניא, רמז לציון קברות מן התורה מניין, אמר ר' אבהו, וטמא טמא יקרא, הטומאה קוראת לו ואומרת לו פרוש ^קפוגם בדרשה זו כמו בהקודמת דריש לשון יקרא מלשון הכרזה ופרסום, ודריש שמכריז כאן לתכלית זה שיזהרו ממנו מלהטמא לו [ומלשון הכתוב באיכה ד' סורו טמא קראו למו], וא"כ ממילא מבואר שצריך לעשות היכר וציון להתרחק מן הטומאה, ובכלל זה גם ציון קברות שלא יטמאו הכהנים בהם, ואע"פ דכבר דריש בדרשה הקודמת דענין ההכרזה הוא כדי שיבקשו עליו רחמים, מפרש בגמרא דאי משום דרשה זו לבד היה די לכתוב וטמא יקרא ומדכתיב כפל לשון שמעינן תרתי, ואפשר להסביר ענין זה דלאזהרת הזהירות די בפ"א וטמא כמו דמצינו לשון כזה באיכה סורו טמא קראו למו כמש"כ. –
ודע דאע"פ שאמרו רמז לציון קברות מן התורה מניין בכ"ז אין זה מן התורה ממש אלא אסמכתא בעלמא, וכמ"ש בנדה נ"ז א' ציון קברות מדרבנן, והלשון מניין מן התורה הוא כמש"כ רש"י בביצה ט"ו ב' לענין מ"ש שם לענין עירוב תבשילין מה"מ וכתב רש"י לאו דוקא מקרא יליף משום דע"ת מדרבנן וקמבעי ליה אהיכי אסמכוה רבנן בתורה. ובעיקר ענין דציון קברות עיין מש"כ בפ' וישלח בפסוק ויצב יעקב מצבה. –
והנה בגמרא כאן באו כמה וכמה דרשות לרמז ציון קברות מה"ת, ואשר על כן קשה במש"כ התוס' בסוטה ל"ב ב' דהיכי דמביא הרבה פסוקים לדרשה אין סברא לומר שהדין הנדרש הוא מדרבנן, והרי הכא הביאו בגמרא כמה פסוקים לענין זה ובכ"ז עיקר הדין הוא מדרבנן וכמש"כ, ואולי יש לחלק דשאני היכא שאמרו בגמרא מפורש רמז מניין. .
(שם שם) וטמא טמא יקרא. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנה"מ דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא, דכתיב וטמא טמא יקרא ^קפזנסמך על הדרשות הקודמות שצריך להכריז ברבים שהוא טמא, וזהו בתר עניא אזלא עניותא, דלא די לו שהוא מצטער עצמו אלא שצריך עוד להתבייש ברבים. ולכאורה היה אפשר לסמוך מאמר זה על החיובים שמצורע חייב בהם, כמו פריעה ופרימה ועיטוף וכדומה שגם בזה הוא מפרסם עצמו, אך נקט דבר ההכרזה שזה פרסום יותר גדול מאלה הענינים, וגם זולת זה דברים אלו אינם שייכים באשה שאינה חייבת בהם כמבואר, משא"כ הכרזה שייך גם באשה. וע"ע לפנינו ר"פ תבא בפ' ולקח הכהן הטנא מידך באה עוד דרשה למשל זה דאמרי אינשי. .
(ב"ק צ"ב א') כל ימי. ימי כל ימי, לרבות מצורע מוסגר לשילוח ^קפחמשמע ליה כל הימים שהוא מנוגע, אפילו באופן כזה שרק לזמן מוגבל והיינו מצורע מוסגר לז' ימים. וי"ל דמשמע ליה כן מדלא כתיב כל הימים אשר הנגע בו כמו דכתיב כל הימים אשר אתם חיים, ולכן דריש דהמלה ימי נסמך אל השם נגע וכמו דהים כתוב כל ימי הנגע והיינו אפילו מצורע מוסגר שעכ"פ בימי הסגירה נחשב כאלו הנגע בו. .
(מגילה ח' ב') כל ימי וגו'. ימי אשר הנגע בו יטמא – לא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה ^קפטמעצמה שלא במתכוין כדמפרש, והיינו משום דעכ"פ אין הנגע בו. , יכול אפילו קצצה במתכוין, ת"ל כל ימי ^קצאסמכתא בעלמא היא מלשון כל ימי דמשמע ליה כל הימים שהנגע ראוי להיות בו. אבל באמת מבואר בבכורות ל"ד ב' דרק מדרבנן קנסוהו להיות משתלח כשקצץ בהרתו, אבל מדאורייתא פטור משילוח בכל אופן שהוא, יעו"ש ובמשנה ה' פ"ז דנגעים. .
(תו"כ) טמא הוא בדד ישב. אין לי אלא זה בלבד, מניין לרבות שאר המנוגעים, ת"ל טמא הוא בדד ישב ^קצאר"ל אי הוי כתיב רק בדד ישב ולא טמא הוא הו"א דכיון דכתיב ענין שילוח בקרחת וגבחת לכן רק מצורע כזה צריך שילוח ולא שאר מיני מצורעים דכתיבי בפרשה, אבל מדכתב גם טמא הוא, דמיותר הוא, דהא כבר כתיב בפ" מ"ד עמא הוא, מורה דענין השילוח הוא מחמת שטמא הוא, וכיון שכן, ממילא אין נ"מ בכל המצורעים כיון שכולם טמאים, לכן כולם נשלחים מחוץ למחנה. .
(שם) בדד ישב. שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו ^קצבבגמרא מבואר דהיינו שלא ישב ביחד עם זב וטמא מת הנשלחים ג"כ חוץ למחנה, כמבואר בפ' נשא. ונראה דא"א לפרש בדד ישב שיהיה מובדל גם משאר מצורעים וישב יחידי, משום דא"כ הול"ל גלמוד ישב, דרק לשון זה מורה על יחידי וכמ"ש בר"ה כ"ו א' שכן לנדה קורין גלמודה, אבל בדד גם על קבוץ אנשים מובדלים מזולתם, וכמו הן עם לבדד ישכון, וכדומה. .
(פסחים ס"ז א') בדד ישב. תניא, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב ^קצגנסמך על מ"ש מקודם בגמרא כאן דנגעים באים על לה"ר, כפי שיתבאר ר"פ מצורע, ותפס לדוגמא תוצאת פעולת לה"ר ורכילות שגורם פירוד בין איש לאשתו ובין איש לרעהו. ונראה דכל דרשה זו היא ע"ד אסמכתא, משום דבאמת עיקר ענין שילוח מצורע חוץ למחנה ובדידותיה היא כדי להרחיק הזוהמא והחלאה מקרב העדה שלא יכשלו בו בני אדם מפני שחברתו מזקת לאנשים שסביביו, כמש"כ הרמב"ן ריש פרשה זו, יעו"ש. ומטעם זה לא כתיב במצורע הלשון ויצא אל מחוץ למחנה כמו בשארי טמאים אלא בדד ישב, כי לא די לו במה שיצא חוץ למחנה אלא גם שם שצריך לישב בדד מטעם המבואר. .
(ערכין ט"ז ב') מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות ^קצדנראה הכונה כמ"ש בזבחים ק"ה ב' בענין אחר דהפירוש חוץ לשלש מחנות ליתן לו מחנה שלישית, וגם הכא פירושו כן ע"פ המבואר לעיל בדרשה בדד ישב שלא יהיה ביחד עם זב וטמא מת הנשלחים ג"כ חוץ למחנה [וע"ל אות קצ"ב], וזהו שאמר שהמצורע נשלח חוץ למחנה שלישית לא למחנה זב וטמא מת. אמנם קצת קשה דזה ידעינן כבר מדרשה הנ"ל בדד ישב שצריך לישב במחנה מיוחדת ממחנה זב וטמא מת, כמש"כ שם, ויש ליישב. .
(תו"כ) מושבו. מכאן אמרו (נגעים פי"ג מ"ז) הטמא יושב תחת האילן והטהור עומד טמא, הטהור יושב תחת האילן והטמא עומד טהור ^קצהטעם הדרשה מדכתיב מחוץ למחנה מושבו ולא כתיב שבתו שמע מינה שגוף המקום שעליו ישב הטמא ג"כ טמא, והלכך כשהוא יושב תחת האילן הוי גוף המקום טמא, וממילא כשהטהור עומד על אותו המקום נעשה טמא, ועיין בברכות כ"ה א' ובקדושין ל"ג ב' יש בזה גירסות שונות, והמתבאר מהם דלשון עומד פירושו עובר, ר"ל שרק עובר הוא דרך המקום ואינו עומד לנוח שם, ובכהאי גונא לא נקרא זה המקום מושבו משום שאין המקום קבע לו. .
(שם) והבגד. אין לי אלא בגד, שלש על שלש אצבעות מניין, ת"ל והבגד ^קצור"ל אין לי אלא בגד שלם או שיש בו לפחות שלשה על שלשה טפחים שזה שיעור לטמא מדרס כמבואר פי"א מי"א דנגעים, ומניין לרבות כשאין בו רק ג' על ג' אצבעות דאינו מדרס ת"ל והבגד, הה' רבויא, דדי היה לכתוב ובגד, כדכתיב בפרשה זו לענין נגעי אדם, אדם כי יהיה בו וגו' ובשר אשר יהיה בעורו וגו' ולא כתיב האדם והבשר, לכן מרבינן דאפי' כשאין בו רק ג' על ג' אצבעות נקרא ג"כ בגד לענין נגעים. .
(שבת כ"ו ב') והבגד. תניא, ר' יוסי הגלילי אומר, מחוץ למחנה מושבו והבגד, לימד על הבגדים שטעונין שילוח חוץ לשלש מחנות ^קצזכנראה דריש מו' החבור של והבגד דמשמע שיש לו שייכות עם דין הקודם דאיירי לענין שילוח מחנות, אבל אין לומר דדריש מה' דהובגד, דעל זה כבר באה דרשה עליו. .
(תו"כ) בבגד צמר וגו'. אמר רב נחמן בר יצחק, צמרו של נדמה אין מטמא בנגעי ^קצחנדמה הוא רחל בת עז. , שנא' בבגד צמר או בבגד פשתים, מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה ^קצטפשתן מעולם לא תשתנה מטבע גדילתה, וכן צריך להיות צמר שלא תשתנה מטבע תולדתה והיינו צמר של רחל בת רחל דסתם צמר כן הוא, ומכיון שצמר של זו היא משונה מטבעה שהיא של רחל בת עז אין נוהגין בה הדינין שבצמר סתם, וכן הדין לענין כלאים שאין לוקין עליה ועוד לענינים שונים. .
(בכורות י"ז א') בבגד צמר וגו'. אין לי אלא צמר ופשתים המיוחדים ^רר"ל בגד מצמר לבד או מפשתים לבד. , מניין לרבות את הכלאים הבאים מקצתם והבאים בכולם, ת"ל והבגד ^ראר"ל בגד שבא מקצתו כלאים מצמר ופשתים או כולו כלאים מצמר ופשתים. וטעם הדיוק כמש"כ לעיל אות קצ"ו, ולא שייך לומר כמשכ"ל (אות קצ"ז) דכיון שבאה כבר דרשה אחת מן ה' דוהבגד שוב אי אפשר לדרוש עוד דרשה, יען כי ענין רבוי זה ודלעיל שבאות קצ"ו כמעט ענין אחד להם, והיינו שבכל אופן שהבגד תפור וקבוע נקרא בגד, משא"כ הענין שנתבאר לעיל באות קצ"ז שאין לו שייכות לענין הדרשה הקודמת לו, יעוי"ש ודו"ק. .
(תו"כ) או בבגד פשתים. יכול יהיו מטמאים בין צבועים בין שאינם צבועים, ת"ל בבגד פשתים, מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו ^רבפשתים אין דרך לצבעם [כך פי' הרמב"ם בפי"א מ"ב דנגעים] וכך בעינן שהצמר לא יהיה צבוע. ובירושלמי פ"ע ה"א דכלאים ובתו"כ איתא עוד דרשה שהצמר הצבוע מתולדתו אינו מטמא, אבל לא קי"ל כן, אלא דצבוע בידי שמים מטמא וכמש"כ הרמב"ם ר"פ י"ג מטו"צ ועי"ש בכ"מ ובמשנה ג' פי"א דנגעים, ולכן השמטנו דרשה זו. .
(תו"כ) או בשתי וגו'. יכול יהיו מטמאין מיד, ת"ל בגד, מה בגד משתגמר מלאכתו כולם משתגמר מלאכתו ^רגומבואר במשנה ח' פי"א דנגעים מאימתי נקראו גמר מלאכתן, השתי משישלק במים והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו. וזו דעת ר' יהודה כאן ובמשנה ח' פי"א דנגעים, אבל ת"ק שם ס"ל דכולם מטמאין מיד, ומפרשי המשנה הביאו דרשה אליבא דת"ק דאע"פ דכתיב בגד אך מדכתיב או בשתי הפסיק הענין, ולפנינו בתו"כ לא מצאתי דרשה זו. .
(שם) או בשתי וגו'. יכול יהיו מטמאין בכל שהוא, ת"ל בגד, מה בגד משיארג בו שלש על שלש שתי וערב אף כולם שיארג בהם שלש על שלש ^רדדפחות משיעור זה לא נקרא בגד, כמש"כ ר"פ הקודם אות קצ"ו. .
(שם) או בעור. עור או בעור – ריבה עור בהמה טמאה ושלקה ביד כהן ^רהמשהראהו ביד כהן נעשה בו נגע ומתחלה לא היה בו נגע, ואיצטריך לרבות זה משום דכתיב בפסוק הקודם והבגד אשר יהיה בו הנגע והראה אל הכהן דמשמע דאם לא היתה בו נגע קודם שהראהו להכהן רק כשהראה לו כך את בגדו ובעת שהיה ביד הכהן נתנגע – טהור. וטעם הרבוי משום דהו"ל לכתוב או עור. .
(שבת כ"ח א') מלאכת עור. קצץ מכולן ועשה אחת מהם מניין, ת"ל או בכל מלאכת עור ^רור"ל קצץ מכל המינים האמורים בפסוק וחברן, ומשמע ליה כל מלאכת עור אפי' כל שהוא פחות מכשיעור הראוי לטומאה כמבואר בפסוק הקודם, וזה יתכן ע"כ כשצירף עוד מין לזה להצטרף לכשיעור. .
(שם שם) מלאכת עור. יצאו עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהם מלאכה ^רזעי' גיטין כ"ב א' מפרש עור המצה כמשמעו דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ, והיינו כמצה שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם. עור החיפה דמליח וקמיח ולא עפיץ, והיינו שהוא מתוקן קצת, וזהו הפירוש שאמר כאן שלא נעשה בהם מלאכה, ר"ל שלא נעשה בהם מלאכת העור ותקוניו הדרושים. והנה בגמ' שם פרטו ענינים שנ"מ בהם בתכונת עורות אלו ולא חשבו נ"מ לענין נגעים כמבואר כאן, וצ"ע. .
(תו"כ) ירקרק או אדמדם. מלמד שאין מטמאין בפתוך ^רחר"ל במראות מעורבות מירוק ואדום, ושורש פתוך בארמית הוא כמו שורש עירוב בעברית, ויליף זה מדכתיב ירקרק או אדמדם ולא ירקרק אדמדם כמו לעיל פסוק י"ט בהרת לבנה אדמדמת, דשם באמת מטמא בפתוך כמבואר שם. , יכול גם לא יצטרפו זה לזה ת"ל והיה ^רטר"ל אם היה מקצת בגד אדום ומקצת ירוק מצטרפין, ואפשר מדייק כיון דהעיקר תלוי הטומאה והטהרה בהמראות והמראות שונות הן, והול"ל והיו בנגע מראות ירקרק או אדמדם, ומדכתיב והיה בלשון יחיד מורה על צירוף המראות שנחשבין כאחד, ועיין משכ"ל פ' ב'. .
(שם) ירקרק או אדמדם. יכול כל מראה ירוק ואדום, ת"ל ירקרק או אדמדם, יתק שבירוקים ואדום שבאדומים ^ריכפילת האותיות מורה על חיזוק הדבר, [ולא קשה ע"ז מן אדמדמת (פסוק י"ט) דמשמע שם שאפי' בעירוב מראה לבן, יען דשם המלה אדמדמת משותפת עם המלה לבנה, ולכן גם מַרְאֶהָ מעורב משניהם], וכאן היה די לכתוב ירוק או אדום, ולשון ירקרק או אדמדם מורה שצריך להיות ירוק מאוד ואדום מאוד, ומבואר בתוספתא דנגעים שיעור הירוק ככנף הטווס [מין עוף] ושיעור האודם כזהורית יפה שבים, ועיין בהרא"ש ספ"ב דנדה סי' י"ט. .
(שם) בבגד. בבגד ולא בנימין ^ריאר"ל ולא בשערות שבבגד. .
(תו"כ) או בעור. יצאו עורות רצועות סנדלים שאינם כלים ^ריבר"ל כשאינם מצורפים להסנדלים שאז אין נחשבים כלי. .
(שם) נגע צרעת. יכול אין לי אלא בגד שיש בו לעשיר ולעני, לעשיר ולא לעני לעני ולא לעשיר לא לעשיר ולא לעני מניין, ת"ל ננע צרעת הוא והראה את הכהן ^ריגבאור הדרשה דקשה ליה איך כתיב נגע צרעת הוא והראה את הכהן, דאיך אפשר לקראה נגע צרעת קודם שנראה אל הכהן, והלא כל זמן שאין הכהן קורא עליו שם טומאה אין שם נגע עליו, כמבואר לעיל בפרשה כ"פ, ובעת הראותו עוד לא ידוע תכונת הנגע מה היא, ואפשר שיטהרנה הכהן, וא"כ הול"ל רק והראה את הכהן, ולכן דריש שאין משגיחין על האיש בעל הבגד מי הוא, עשיר או עני, אף שאין הבגד ראוי אליו מצד עשרו או מצד עניו [כגון בגד יקר] או שאינו ראוי לא לעשיר ולא לעני, כגון בגד מלא מטליות שאינו ראוי כלל, אפ"ה מכיון שהוא רק ירקרק או אדמדם יש לו דין נגע צרעת כבגד ראוי אליו לענין שצריך להראותו אל הכהן. .
(שם) נגע צרעת. צרעת – כגריס ^רידכבר נתבאר כ"פ בפרשה, דכ"מ שנאמר צרעת הוא אינו פחות מכגריס. .
(שם) כי פשה הנגע. פשה – זה פשיון הסמוך כל שהוא ^רטושפשה סמוך לנגע אפילו כל שהוא, דסתם פשיון סמוך לנגע הוא, מפני שממנה מתחלת לפשות, ולשון פשה הנגע משמע כמה שהוא ואפילו כל שהוא. , ומניין לרבות את הרחוק, ת"ל בבגד ^רטזדמיותר הוא כיון דאיירי בבגד, והול"ל כי פשה הנגע, ומדכתיב בבגד משמע בכל מקום שהוא בבגד אפילו רחוק מהנגע. יכול כל שהוא, הרי אני דן נאמר כאן נגע ונאמר בנגע בשר נגע, מה נגע האמור בנגע בשר כגריס אף נגע האמור כאן כגריס ^ריזולפי"ז מתבאר דהפשיון הסמוך שיעורו בכל שהוא והרחוק – בכגריס. .
(שם) לכל אשר יעשה העור. לרבות עורות אהלים ^ריחענין הרבוי הזה דהו"א כיון דכתיב לעיל בפ' מ"ט דבעינן כלי כדכתיב כלי עור כמבואר שם, הו"א דעורות אהלים כיון שאין העורות מתוקנים למלאכתן הרגיליית, דאין מדרך העורות לעשות מהן אהלים אין נקראים כלי, קמ"ל דאפ"ה מטמאים. וטעם הדבר משום דעכ"פ בעתיד לכשתתפרק האהל יהיו ראוין למלאכתן התמידית. ומדייק זה מלשון אשר יעשה לכל מלאכה דהוא לשון עתיד, אע"פ דהשתא אינן מתוקנין למלאכתן הנהוגית. .
(שם) צרעת ממארת. תן בו מארה ולא תהנה בו, ואין לי אלא מוחלט, מוסגר מנין ת"ל כי צרעת ^ריטבפסוק הסמוך. ובא אחד למוסגר ואחד למוחלט, אבל לולא הרבוי הו"א דאיירי רק במוחלט כיון דכל הענין איירי במוחלט. , אי מה מוחלט ועשאו מוכין טמא ואסור בהנאתו אף מוסגר כן, ת"ל כי צרעת ^רכר"ל יכול מה מוחלט אם קרעו לקרעין פחותין מג' על ג' אצבעות ומעורין זה בזה שבטלין משם בגד כך דין המוסגר, ת"ל כי צרעת, ונראה הבאור דסמך אסוף הפסוק כי צרעת ממארת היא באש תשרף, ור"ל כשמצותו בשריפה אז אינו מועיל אם קרעו לקרעין, דאעפ"כ צריך לשרוף גם הקרעין ולכן אסור ליהנות מהם, אבל מוסגר שאין מצותו בשריפה מועיל לו הקריעה להיתר הנאה, ועיין בנגעים פי"א מי"ב. .
(תו"כ) ושרף את הבגד. תניא, מטלית שיש בה שלש על שלש אצבעות אע"פ שאין בה כזית, כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו, מאי טעמא דכתיב ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קרוי בגד ^רכאר"ל דבעלמא היכא דלשריפה קאי אמרינן כתותא מכתת שיעוריה אבל הכא לא אמרינן כן כיון דבשעת שריפה חשבו הכתוב לקרוא בשם בגד. וטעם הדיוק מדלא כתיב ושרף אותו. ובגמרא בעי למילף מזה דמותר לחלוץ בסנדל המנוגע, דאע"פ דקיי"ל בעלמא כל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל הכא כיון דנקרא בגד אף בשעה שמחזר לשרפו ולכן לאו כשרוף דמי, ודחי הגמרא דאיסור מטומאה לא ילפינן, ולכן קיי"ל להלכה דאסור לחלוץ בסנדל המנוגע, ועיין באה"ע סי' קכ"ד ולפנינו לקמן בפ' מצורע בפסוק ונתץ את הבית. .
(יבמות ק"ג ב') אשר יהיה בו הנגע. הראוי לקבל נגע ^רכבהכונה שאם היה הנגע דבוק לחתיכות ממינים שמתטמאים בנגעים כגון מצמר ופשתן, וממינים שאין מתטמאין כמבואר לעיל בפסוק מ"ז, אז א"צ לשרוף כל הבגד אלא רק החתיכה ממין שמתטמא בנגעים, וכן אם אפילו היה כולו מצמר ופשתן רק היה בו חתיכה אחת צבוע באופן שאינו מטמא בנגעים כמבואר בפסוק הנ"ל, ג"כ אין אותה החתיכה צריכה להשרף אלא טהורה היא, ומסמיך כל זה אלשון אשר יהיה בו הנגע דמיותר הוא אחרי דאיירי ביה ודריש אשר יהיה, אשר ראוי להיות בו נגע, משא"כ מינים זולת צמר ופשתן וכן בגד צבוע אין ראוי להיות בו נגע, היינו שאין מתטמא בנגעים, וכמבואר. .
(תו"כ) באש תשרף. אינה צריכה דבר אחר לשרף עמה ^רכגר"ל שאין צריך להוסיף על האש דברים המרבים שלהבת כמו גיזי צמר ואניצי פשתן, ואצטריך לאשמעינן זה שלא נימא דהא דכתיב בצמר או בפשתים קאי אושרף דלעיל היינו שישרפנו בצמר או בפשתים. , אם כן למה נאמר בצמר או בפשתים, להוציא את האמריות ^רכדהיינו אם בהבגד נמצאת דבוקה חתיכה ממין שאין מתטמא בנגעים כמבואר לעיל. .
(שם) והנה לא פשה. זה העומד ^רכהר"ל שהנגע עומד במקומו, ולא איירי כאן מעמידת המראה על מצב אחד, דזה יתבאר לקמן פסוק נ"ו. .
(שם) וצוה הכהן וכבסו. הצוואה בכהן והכבוס בכל אדם ^רכואצטריך לאשמעינן זה, דלא נימא כיון דאחרי הכביסה צריך הכהן לראות ולהוכח מצב הנגע לא סמכינן בכביסה על מי שהוא אלא רק על הכהן עצמו דשמא לא יכבסו כראוי, קמ"ל. וכהאי גונא דרשינן לקמן בפ' מצורע (י"ד ד') וצוה הכהן ולקח, הצווי בכהן והלקיחה בכל אדם, ועוד שם וצוה הכהן ופינו, וצוה הכהן וחלצו, יעו"ש. .
(תו"כ) וכבסו. לרעת ולא ממילא ^רכזר"ל לדעת אדם ולא אם נפל הבגד מאליו במים, ומדייק זה מדכתיב כאן וכבסו ולקמן בפסוק נ"ח כתיב וכֻבס בפעל סתמי, ש"מ דכאן צריך כונה לכבס. ובחולין ל"א ב' איתא דעת ר' יונתן בן יוסף דגם שם צריך לדעת אע"פ דכתיב וכֻבס, משום דמקשינן לכביסה זו, כפי שיבא לפנינו. ומכאן ילפינן לטבילת נדה שצריכה ג"כ כונה לטבילה, ועיין בסוגיא דחולין שם. .
(ירושלמי שבת מ"ב ה"א) וכבסו וגו'. יכול יכבסו הנגע ת"ל את אשר בו הנגע, יכול הבגד כולו ת"ל אשר בו הנגע, הא כיצד, יכבס מן הבגד עמו ^רכחר"ל דלשון את אשר בו הנגע משמע את כל הבגד והלשון אשר בו הנגע משמע רק מקום הנגע, דאל"ה הול"ל וכבסו אותו כמש"כ בסמוך בפ' נ"ו אחרי הכבס אותו, ולכן כדי להשות הלשונות צריך לכבס גם חלק מן הבגד עמו, והיינו המקום שסביבות הנגע. .
(תו"כ) את עינו. בכל מין שהוא מטמא לו ^רכטיש בענין זה גירסות שונות בתו"כ, וכמבואר בפיהמ"ש להרמב"ם פי"א מ"ד דנגעים, וזו שהעתקנו היא גירסת הר"ש שם, וביאור הכונה שלא נימא אם נתהפך ממראה טמאה אחת למראה טמאה אחרת כגון מירקרק לאדמדם או להיפך נקרא שהלך לו הנגע הראשון ויש לו דין כמו כהה הנגע שבפסוק הסמוך אלא כל זמן שנתהפך למראה טמאה אף כי נשתנה ממראה למראה בכ"ז טמא הוא, וזהו הפירוש את עינו, ר"ל אם לא נתהפך מעין נגע באיזו מראה טמאה שהיא. וע"פ זה תתבאר הדרשה שהביא רש"י בפסוק זה שכולה כלולה בהדרשה שלפנינו, ודו"ק. .
(שם) פחתת היא. מהו פחתת, שיהיו כל מראיה שוקעים ^רלבא להוציא שלא נבאר הלשון פחתת מלשון גרעון ופחת, מלשון חז"ל פחות ויתר, אלא ר"ל שמשוקעת היא בעומק, והוא מלשון הכתוב פי פחת, יפול אל הפחת, וכדומה. אבל הענין גרעון ופחת כלול בהא דכהה הנגע בפסוק הסמוך, יעו"ש. .
(שם) בקרחתו וגו'. תניא, ר' נתן בן אבטולמוס אומר, מניין לפריחת בגדים שהיא טהורה ^רלאר"ל שאם פרחה הצרעת בכל הבגד טהור הבגד, ועיין בסמוך. , נאמר קרחת וגבחת בבגדים ונאמר קרחת וגבחת באדם (פ' י"ב), מה להלן פרח בכולו טהור אף כאן פרח בכולו טהור ^רלבומבואר בגמרא דרבנן פליגי עליה בזה וס"ל דנגעי בגדים אפילו פרח בכולו טמא. ונראה טעמייהו דלא ס"ל היקש זה ע"פ מש"כ לעיל פ' י"ג דטעם הדבר שאם כסתה הצרעת את כל הגוף טהור הוא משום דזה מורה שיצאה המחלה מפנים הגוף לחוץ והגוף בפנים בריא, יעו"ש, וס"ל לרבנן דבבגדים לא שייך זה, ולכן בבגדים טמא אפילו באופן כזה, ור"נ סובר דגם בבגדים שייך סברא זו. ובזה אפשר ליישב מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם פי"ב ה"ח מטו"צ שפסק כר"נ נגד חכמים, ולפי מש"כ בהסבר הדבר, הנה אחרי דאין הכרח סברא במה לחלק נגעי בגדים מנגעי אדם לענין זה קיי"ל כההיקש, וגם יש קצת סמך לפסק הרמב"ם מסוגיא דזבחים מ"ט ב' דפשיט הגמרא מדין דר"נ עוד דין אחד, משמע דסתמא דגמרא ס"ל דקיי"ל כותי', דאל"ה לא הוי פשיט מיניה. .
(סנהדרין ש"ח א') בקרחתו או בגבחתו. בקרחתו אלו השחקים, בגבחתו אלו החדשים ^רלגאונקלוס תרגם בשחיקותיה או בחדתותיה, ויש בבאור ענין זה פירושים שונים, משום דקשה טובא מאי שייך קרחת וגבחת בבגדים, וגם מהו הענין מישנים וחדשים, ואיך שייך לכוין זה במלות קרחת וגבחת, והיותר מכון נראה ע"פ פי' הראב"ע בשם הגאון [הוא רב סעדי' גאון] דקרחת הוא צד שאחורי הבגד וגבחת הוא פני הבגד כמו באדם הקרחת הוא מאחורי הראש והגבחת הוא מלפניו, יעו"ש. ולפי"ז יש לכוין הענין עם דרשת חז"ל שלפנינו דקרחת הוא ישנה וגבחת חדשה, משום דע"פ רוב אין מקפידים לעשות אחורי הבגד ממינים ישנים, משא"כ פני הבגד שעושים מחדשים, ועיין פי"א מי"א דנגעים. .
(תו"כ) והנה כהה הנגע. כהה למראה שני, או כהה למראה שלישית ת"ל הנגע ^רלדבאור הענין ע"פ מש"כ בפסוק הקודם בדרשה פחתת היא, דשם פחתת אפשר לפרש מלשון פחתת וגרעון וגם מלשון עמקות מלשון פי פחת, ובארנו שם דהעיקר כמובן השני, וכאן מוסיף להביא ראיה לפירוש זה דאי ס"ד דפחתת הוא מלשון גרעון ופחת והיינו שנגרעה ונפחתה מראה טומאה שבנגע, א"כ הלא כבר כהה הנגע פעם אחת, א"כ כיון דכתיב שוב והנה כהה הנגע ע"כ צ"ל שכבר ירדה למראה שלישית מכפי שהיתה בעצם לראשונה, אבל באמת אי אפשר לפרש כן, כיון דכתיב כהה הנגע משמע שכהתה הנגע מכפי שהיה בראשונה, דאל"ה הול"ל כהה הפחתת, וא"כ כיון דכתיב הנגע משמע למראה שניה, וממילא מבואר דהפי' פחתת אינו גרעון ופחת אלא מלשון עמקות, דלפי"ז הוי הנגע במראה הראשונה עד שכהה. .
(שם) והנה כהה הנגע. נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע (פ' נ"ד), מה נגע האמור כאן למראה שני ולא למראה שלישית אף נגע האמור להלן מראה שני ולא מראה שלישית ^רלהעיין בדרשה הקודמת ומש"כ שם. .
(שם) וקרע אותו. יכול יקרע בו קרע קטן ויקיים בו מצות קריעה ת"ל אותו, אי אותו יכול יקרענו ויניחנו במקומו ת"ל מן הבגד ^רלושצריך להפרידו מן הבגד, דאל"ה לא הול"ל כאן מן הבגד אלא וקרע אותו. .
(שם) ואם תראה עוד. אין עוד אלא מקומו, מלמד שהוא תולה עליו מטלית ^רלזיתבאר עפ"י המבואר במשנה ה' פי"א דנגעים שאם כהה בסוף שבוע שני קורעו ושורף מה שקורע וצריך לתפור מטלית היינו חתיכת בגד במקום הקרע. ומסמיך זה כאן על הלשון ואם תראה עוד, אין עוד אלא במקומו הראשון, ובלא מטלית הלא כבר ליכא מקומו הראשון, ודעת ר' נחמיה דא"צ מטלית, וס"ל דהלשון עוד מבעי ליה לדרשה מה ראשונה כגריס אף שניה כגריס, ורבנן ס"ל דתרתי ש"מ כמבואר בסמוך. .
(תו"כ) ואם תראה עוד. יכול כל שהוא ת"ל עוד, פה ראשונה כגריס אף שניה כגריס ^רלחעיין מש"כ סוף אות הקודם. .
(שם) פורחת היא. במראה ושלא במראה ^רלטבכל פרשה זו כ"מ דכתיב פורחת היא קאי על הפשיון כמבואר במקומו לעיל פסוק י"ב ובשארי מקומות, אמנם כאן אי אפשר לפרש כן, דהא מבואר בדרשה הקודמת מה ראשונה כגריס אף שניה כגריס, וע"כ שלא פשתה, ולכן מפרש פורחת מלשון ציצים ופרחים, ר"ל בעלי צבעים וגונים שונים, והיינו שאפי' פרחה במראות שונות רק שלא יצאה מגבול אדמדם או ירקרק, וכגון שהיתה מקצת אדמדם ומקצת ירקרק או שהיתה ירוק ונעשה אדמדם ולהיפך. .
(שם) אשר בו הנגע. לימד על כל הקרעים שהם טעונים שריפה ^רמנראה דמדייק קושי הלשון, באש תשרפנו את אשר בו הנגע, דלפי פשטות הלשון הל"ל באש תשרוף את אשר בו הנגע ולא תשרפנו בכנוי ואח"כ לפרש הכנוי, ולכן דריש שבא לרמז דגם הקרעים עצמן צריך לשרוף. .
(שם) כלי העור אשר תכבס. אמר רבא, ומי איכא למ"ד עור לאו בר כיבוס הוא והכתיב כל כלי העור אשר תכבס, אלא כל כיבוס דלית ליה כסכוס לאו שמיה כיבוס ^רמאר"ל כל כבוס שאינו משפשף צדו זה על צדו זה כדרך הכובסין, אוחז הבגד בשתי ידיו ומשפשף צדדיו זע"ז אין שמיה כבוס, ועל כבוס כזה תנינן דעור לאו בר כיבוס, משא"כ בבגד נקרא כבוס גם כשכובס על צד אחד משום דשרייתו זהו כבוסו. ומהאי טעמא קיי"ל באו"ח סי' ש"ב ס"ט דמותר ליתן מים על גבי מנעל בשבת לשכשכו בלא שפשוף מצד על צד כמש"כ, משא"כ בגד שיש עליו לכלוך אסור אפי' לשכשכו בלא שפשוף משום דזהו כבוסו אלא מקנחו בסמרטוט, ומהאי טעמא כתב ביש"ש פ"ק דביצה דמת ביו"ט שני שמתעסקין בו ישראל יטהרוהו ע"ג עור משום דאינו בר כבוס ולא על הסדין דשרייתו זהו כבוסו, יעוי"ש, ועי' תוס' שבת קי"א ב' ותוס' ביצה י"ח א'. .
(זבחים צ"ד א') וסר מהם הנגע. עד שיעקר מהם מכולו ^רמבר"ל שיסור לגמרי עד שלא ישאר רושם, וזה מדייק מלשון מהם, דלשון וסר לבד אפשר לפרש שיסור מצד אל צד, וכדכתיב ויסר וישב וכדומה. .
(תו"כ) וכבס שנית. תניא, ר' יונתן בן יוסף אומר, מקיש תכבוסת שניה לתכבוסת ראשונה ^רמגלעיל פסוק נ"ד וצוה הכהן וכבסו. מה ראשונה לדעת אף שניה לדעת ^רמדלאפוקי אם נפל הבגד מאליו במים וכמש"כ שם בזה, אף דלעיל בפסוק נ"ד כתיב וכבסו, דמשמע שהכביסה תהיה ע"י אדם וכאן כתיב וכבס בפעל סתמי, דמשמע איך שתכבס בכל אופן, קמ"ל. ומסמיך היקש זה מלשון שנית דמיותר הוא, ולכן דריש שתכבוסת זאת תהיה שניה להראשונה בכל פרטיה. .
(חולין ל"א ב') וכבס שנית וטהר. השניה לטהרו והראשונה להסגיר את נגעו ^רמהקשה לו הלשון וכבס, דסתם כבוס הוא כדי להסיר הכתם או הלכלוך, וכיון דכבר נתכבס בפעם הראשונה עד שהוסר הכתם כדכתיב לעיל וסר מהם הנגע, וכמש"כ שם, א"כ מאי שייך וכבס שנית, על זה אמר דכביסה זו אינה לנקותו מלכלוך אלא לטהרו, ובאמת היה צ"ל כאן וטבל, אלא אגב דכתיב בכביסה ראשונה (פ' נ"ד) לשון כבוס כתב גם הכא כן, ונ"מ בזה, שכביסה הצריכה לטהרתו צריך טבילת כל הבגד ובמי מקוה. .
(תו"כ) זאת תורת וגו'. [וכתיב (פ' מצורע) זאת התורה לצרעת הבגד ולבית], מקישם לבית, מה בית מטמא בביאה אף כולם מטמאים בביאה ^רמודאדם ובגד מנוגע מטמאים את הבית שהם בו. אי מה בית טעון צפרים לטהרתו אף כולם יטענו צפרים לטהרתם, ת"ל זאת ^רמזמעוטא הוא וממעטינן צפרים שזה פרט כללי אחד שלא נמצא סניף מענינו כלל בטומאת בגדים, משא"כ טומאת בית אין זה אלא פרט אחד מכלל ענין טמא שבגד טמא מטמא, ומכיון שבכלל בגד מטמא מקשינן לבית שגם יטמא בביאה. ודו"ק. .
(שם) לטהרו או לטמאו. אין רואין את הנגעים במועד לא להקל ולא להחמיר, דכתיב לטהרו או לטמאו ^רמחכבר נתבאר לעיל בפ' י"ד שאין הכהן רואה את הנגע ביו"ט משום דשמא יטמאנו ויצטרך להסגירו וימנענו משמחת יו"ט, וכן חתן בשבעת ימי המשתה, יעוי"ש. ודעת ר' מאיר דרואה את הנגע להקל, ר"ל שאם יראנו שטהור הוא יטהרנו מיד, ואם יראה שטמא הוא לא יגיד אלא ישתוק עד אחר החג, ודעת חכמים דגם להקל אינו רואה, משום דאם יראה יהיה חייב להגיד אם טהור אם טמא. ונראה דבגמ' חסר סיום דרשה זו כמו שהיא בתו"כ כאן כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו, ולכן אסור לכהן לשתוק. וטעם הדיוק נראה מדהקדים כאן טהרה לטומאה, ובריש פרשה זו כתיב מקודם וטמאו ואח"כ וטהרו, אשמעינן בזה דכשם שמצוה לטהרו היינו שאסור להתמהמה לומר שטהור הוא כך אסור להתמהמה לומר שטמא הוא, ולכן טוב שלא יראה כלל הנגע במועד, וכל זמן שאינו רואה אין עליו חיוב הגדת פסק ההלכה. .
(מו"ק ז' ב') לטהרו או לטמאו. מכאן דכשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו ^רמטנתבאר בדרשה הקודמת, יעוי"ש. וכשם שמצוה, בארץ כך מצוה בחוץ לארץ ^רנאיצטריך לאשמעינן דלא נימא כיון דהוקשו נגעי צרעת לנגעי בתים, כבדרשה דלעיל, ולכן הו"א כמו שנגעי בתים אין נוהגים בחוץ לארץ כפי שיתבאר ר"פ מצורע כך נגעי אדם ובגדים, קמ"ל. ובענין דין נגעים בזה"ז יתבאר אי"ה לפנינו ר"פ מצורע. [תו""כ]. לטהרו או לטמאו. תניא, הכהן שמטהרו הוא מטמאו, ואם מת רואהו כהן אחרי ^רנאהא דבעינן שהכהן המטהרו הוא גם יטמא ילפינן לעיל בפסוק ו' בדרשה וראה הכהן שנית, וכאן יליף רק את זה שאם מת רואהו כהן אחר דלא נימא שלעכובא הוא שהכל יהיה בכהן אחד, ולפי"ז אם א"א בזה כגון שמת הכהן תבטל כל טומאתו, אלא שרואהו כהן אחר. ונראה דיליף זה מלשון או מדלא כתיב לטהרו ולטמאו כמו דכתיב לשונות כאלה בס"פ צו זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' ובס"פ שמיני זאת תורת הבהמה והעוף ובס"פ מצורע לזכר ולנקבה, וכדומה. וע' בנזיר ס"ה ב' הובאה דרשה על לשון לטהרו או לטמאו אך מפני שהיא שלא אליבא דהלכתא השמטנוה. .
(שם)

מאמרים על הפרק

נגעים

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק